"תל אביב הקטנה" חוזרת בגדול

מי זוכר, עדיין, את האלטע-זאכן, משחיז הסכינים ומצחצח הנעליים - אותן דמויות ססגוניות, ועוד רבות אחרות, שהטביעו את חותמן ורישומן על תל אביב בשנותיה הראשונות?

לחובבי הנוסטלגיה יש עמנו בשורה: הן ישובו ויקרמו עור וגידים בחגיגות המאה של העיר העברית הראשונה, הממשמשות ובאות.

בין הדמויות האטרקטיביות האלה שמור מקום של כבוד לאלטע-זאכן - רוכל הסמרטוטים, שהיה עובר בין הבתים, עם עגלה וסוסה, בטנדר קטן, או אפילו עם סתם שק על השכם, וזועק: "דה-ברים ישנים לקנות"!.הרבה אנשים נושכים היום את השפתיים כשהם נזכרים איזה דברים משובחים הם מכרו בפרוטות לסמרטוטר הזה - ממש שכיות-חמדה, שנמכרות היום בסותבי'ס בעשרות-אלפים.

אלא שאז הייתה זו אופנה לזרוק מן הבית דברים שריח הגולה נדף מהם, ולהחליף אותם בשולחנות-פורמיקה, שהלכו חזק בשוק. זה גם משתלב יפה עם הסיפור על הסבא, שהציעו לו את המגרש בדיזנגוף-פינת פרישמן בפרוטות, והוא צחק: בשביל מה אני צריך את החולות האלה?

אז למען האמת והדיוק: עד היום אפשר, עדיין, לשמוע את קריאת הקרב הזאת של הסמרטוטר, אלא שרק בהבדל גדול אחד: עכשיו היא בוקעת מרמקול במכונית, עם מספרים כחולים ובמבטא ערבי, וזה בהחלט לא זה.

בק-בוקים

והיה גם מי שצעק בראש-חוצות "בק-בוקים"! - שלא הייתה אלא קריאה שגורה ברחובות העיר. מישהו היה עובר עם שק גדול וצועק "בק-בוקים", וכל הילדים היו רצים למכור לו בקבוקים ריקים שהיו בבית, ואחר-כך שוב רצים , והפעם כדי לקנות בכסף קרטיב או ארטיק.

משחיז הסכינים, לעומתו, היה עובר מבית לבית ומציע, בצעקות רמות, את מרכולתו, שהייתה מונחת על כידון האופניים, או על תלת-האופנוע. בנספח לצעקות הוא גם דאג להפעיל את מכונת ההשחזה שלו, שהשמיעה את הרעש המיוחד שלה. הדיירים, שסכיניהם כבר קהו מרוב שימוש, נחפזו לנצל את ההזדמנות ולחדש אצל המשחיז את נעורי הסכינים. כל השחזה עלתה פרוטות והיו שהביאו עימם ארגז מלא של סכינים קהים.

גם מוכר הנפט לא טמן ידו בצלחת. את דיירי הבתים הוא נהג להזעיק בפעמון-יד מצלצל, ואלה היו ממהרים לרדת במדרגות ולמלא אצלו את הפחים הריקים בשמן האדמה, כדי להסיק בו את הפרימוס לבישול או לחימום הבית. כיריים של חשמל או גז לא היו אז עדיין בשימוש, וגם לא תנורי חימום כאלה.

ואילו מוכר הקרח הגיע בעגלה רתומה לסוס ובתקופה מאוחרת יותר בטנדר, עמוס בבלוקים של קרח. מקרר חשמלי עדיין לא היה, ואת המצרכים נאלצו הדיירים להניח על בלוק הקרח כדי שלא יתקלקלו. לילדים, שהקדימו את הוריהם בריצה, חילק המוכר, לשמחתם הרבה, פרוסות-קרח קטנות למציצה, והחגיגה הייתה מושלמת.

מצחצח הנעליים

אחת מקריאות הרחוב השיגרתיות והנפוצות, שנעלמו מת-אביב עם הזמן, היתה: "זגג"! זגג עם אופניים, או תלת-אופנוע, שעליו זגוגיות-חלון וכלי-עבודה, הלך בראש חוצות וצעק: "זגג, זגג"! (בדיוק כמו בשירו של ע. הלל: "מישהו קורא זגג! זגג"!). נפיצותה של דמות הזגג הביאה לעולם את המשפט העממי העויין, שאותו היה משמיע כל מי שחברו הסתיר לו בקולנוע או בטריבונה של מגרש הכדורגל: "בוא הנה, אל תסתיר, אתה לא מזכוכית ואביך לא זגג"!

חלק בלתי נפרד מהנוף התל אביבי היה גבר שישב בקרן-רחוב, על שרפרף-עץ קטן, שמושבו קלוע בקש, ולפניו ארגז עם ציפוי-נחושת, מבריק שבמבריקים, ועליו כל מיני קישוטים רוקוקואיים. כשהיית נעמד מולו ומניח את הרגל על מין דוושה יציבה, הוא היה, דבר ראשון, מקפל את המכנסיים, לבל יתלכלכו, ואחר-כך תוחב לך בתוך הנעל, משני עברי הקרסול, חתיכות-קרטון אפורות, לבל יתלכלכו אף גרביך, ואז היה שואב, בקול, רוק לחלל הפה, מתיז בוכטה נאה על הנעל ומתחיל לצחצח, למרוח משחה, להבריש ולהבריק, עד שהיה יכול, ממש כמו שהרס"ר רצה, לראות את הפרצוף שלך משתקף בחרטום הנעל.

בשדרות וברחובות הראשיים של תל אביב, ולפעמים גם סמוך למשרדי הממשלה, עמד צלם הרחוב. הוא היה מצוייד במצלמה עתיקה, שניצבה על חצובה, ועטף עצמו בגלימה שחורה, כשהיה רוכן על המתקן כדי לצלם. התמונות היו יוצאות קצת, איך לומר, לא-מחמיאות, ולכן כונו, בדרך כלל, "פוטו רצח". אבל חווייה זו בהחלט הייתה, וזה גם היה זול בהרבה מללכת להצטלם בסטודיו של צלם.

תירס ונקניקיות

וליד קולנוע "מוגרבי" של פעם עמד אדון אלטר העגלגל, עטור סינור לבן, צח כשלג, ומכר נקניקיות במתקן מצוחצח ונקי. איש הנקניקיות נראה כמו דוקטור מאוסטריה והשמועה אמרה שהוא באמת היה כזה. והנקניקיות עם החרדל, על צלוחית הנייר - הו כמה שהן היו טעימות!

ובשפת הים עמד מוכר התירס, מצויד בדוד מהביל, וצועק לעבר העוברים-ושבים: "תירס חם, תירס חם"! והיה גם מוכר האסקימו העגול - שלגון הקרח של אז – בטעם לימון. ולא שכחנו את רוכל הצעצועים, עמוס כולו, מכף רגל ועד ראש, בצעצועים שונים, ומבקש-מתחנן: "לקנות ממני מהר, כי עוד רגע אני נופל מן הכובד"!

איש לא-מגולח, עם מקטורן אפור וקסקט מהוה, היה מסתובב ברחובות, נכנס לבתי-קפה, או דופק בדלתות הדירות, כשמזוודה מרופטת בידיו, ומציע למכירה שרוכי-נעליים, סכיני-גילוח, משקפי-שמש וקלפי-משחק. אף אחד לא קנה ממנו כלום אף פעם. אבל זה לא הפריע לאפרים קישון לכתוב את הקטע הגאוני על מוכר הסדקית, שדפק אצלו בדלת, וברגע של חום אנושי הסכים לקנות ממנו שרוכים. אבל המוכר התנפל עליו בטענה שהוא הפר את השיגרה, כי אף אחד לא קונה, ולכן הוא תמיד מסתובב עם מזוודה ריקה.

אצל מוכרת הסיגריות, מול קפה "רוול" של אז, אפשר היה להשיג סיגריות-חוץ, שלא נמצאו בקיוסקים, כמו "סאלם", "ניופורט" ו"פיטר סטווסאנט". היה זה מוצב חשוב של ניקוטין, בתקופה שבה היה דיזנגוף מלא אנשים, אבל לא היו בו חנויות לפיצוחים ולסיגריות, ואם היית תקוע באיזה בית-קפה בלי קופסה, היית בן-אדם גמור.

ובאולם קטן, על גג-בית ברחוב ריינס, עמד בחור תימני, שהתחפש למין דוקטור פו מנצ'ו כזה, ועשה קסמים נהדרים. היה זה הקסם בהא הידיעה של שנות החמישים. הוא גרם לאשה לרחף באוויר על באמת. בעיניים שלי ראיתי איך הוא העביר סביב הגוף שלה חישוק...קראו לו יוקי, "הקוסם הסיני".