יחסי מרות: התאהבות או ניצול?

פרשת הפרופסור אייל בן ארי מצריכה עיון מחדש בנושא האחריות האישית בנושא התאהבות וניצול מיני ביחסי מרות. בציבור הרחב רווחת הנורמה שכל מי שמפר חוזה של אמון ע"י קשרים ארוטיים בכפייה ראוי לגינוי. העמדה הזו חד-משמעית כשמדובר גם לכאורה ביחסים מרצון עם קטינים או חסרי ישע. אולם, הציבור מתבלבל כאשר מדובר ביחסים ארוטיים עם פקידות בכירות או סטודנטיות משכילות.

בגבול החמקמק שבין יחסיה כפייה ליחסי רצייה נחלק הציבור בין הטלת מלוא האחריות על התוקף לכאורה לבין הטלת דופי במידותיה של המתלוננת. בין טענה לניצול מחפיר של בעל הסמכות לבין טענה ליחסים בהסכמה שביחסי התאהבות. השאלה הנשאלת היא אפוא באיזו מידה מערכת יחסים אירוטיים שנקמת בין המתלוננת לבין ה"בוס" היא מעשה אונס, או מעשה מרצון.

הסוגייה הזו בין אונס לרצון, בין מודע ללא מודע, משחקת לפי התיאוריה הפסיכואנליטית תפקיד חמקמק אצל שני הצדדים. כלומר, מזווית ראייה אנליטית, שני הצדדים אינם "אשמים" אלא קורבנות אומללים של מערכות יחסים מעורערות במחוזות ילדותם. לפי גישה זו, הרגשות שמפתחות המתלוננות כלפי בעל המרות, ולהפך, מקורם ברגשות שחשו בילדותן כלפי אביהן/בנותיהן.

באופן פשטני ניתן לתאר זאת כך: הבוס הבועל מעורר אצל המתלוננת אסוציאציות בלתי מודעות לאבא השכלתן והטירני, שעורר בה הערצה בילדותה ומעולם לא התחשב ברגשותיה. לכן, המתלוננת, שנענתה או פיתתה או פותתה קיוותה באופן לא מודע לכבוש מחדש את "לבו של האבא". באמצעות מערכת היחסים הארוטיים עם הבוס נוצרו אפוא מבלי דעת מעין תיקון או אשליה של איחוד עם האבא האבוד. הסיפור מסתבך כאשר בעל המרות מעורר משיכה גם מסיבות מודעות. כל זה טוב ויפה עד שהפנטזיה מתנפצת למציאות שבה אין הוא חושק בה יותר או להפך.

קונפליקטים בלתי פתורים

באותה המידה גם בעל השררה מביא עמו לקשר קונפליקטים בלתי פתורים מילדותו. בקרב הגברים נערות צעירות מעוררות באופן טבעי רגשות ומאווים ארוטיים כמוסים של אבות כלפי בנותיהם. לפעמים, הם משתוקקים לקירבה ארוטית גם בגלל שהצורך המיני עונה על הניסיון לפצות על תחושות עמוקות של נחיתות מן הילדות. מן המפורסמות היא שבוסים רבים חשים באופן טבעי סיפוק כאשר הפקידות שלו או המודרכות שלו תופסות אותו כבן אדם חשוב. המציאות מלמדת שבמקרים רבים בהם הדימוי העצמי שלהם רעוע במיוחד, ישנה סכנה שהצורך הזה יצא מכלל שליטה. כלומר סיפוק הצרכים הנפשיים ייעשה גם באמצעות הצרכים הארוטיים. גם כאן לשורשים הכמוסים יש אחיזה במציאות. גם כאן, יש למשיכה כלפי המתלוננת פעמים רבות אחיזה במציאות: גברים רבים מושפעים מנשים צעירות ואינטילגנטיות.

מזווית ראייה פסיכואנליטית בעלי השררה, כמו המתלוננות, הם קורבנות שווים של דחפים ויצרים ואין לראות בהם בבחינת אשמים בכוונת זדון. לעומת זאת מזווית ראייה אקזיסטנציאליסטית, המאמינה ביכולת השליטה בעזרת המודעות וכוח הרצון, שני הצדדים, ללא כל קשר לנסיבות אמורים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם הלכה למעשה. לכן, הויכוח באיזו מידה אדם אחראי על מעשיו לגמרי (גישה אקזיסטנציאליסטית) או מושפע מקונפליקטים בלתי פתורים מעברו (גישה פרוידיאנית) איננה חד-משמעית. לא בקרב ציבור הפסיכולוגים ולא בקרב הציבור הרחב הנע בין האשמות על ניצול מחפיר או פיתוי זדוני. המסקנה המתבקשת היא שבכל מערכת יחסים של מרות שעולה על גדותיה מבחינה רגשית, מומלץ לשני הצדדים במקום להיסחף למחוזות מסוכנים להיעזר באנשי מקצועית.