האמנם דמוקרטיה? <br>

ההצלחה בהדחתו של ראש הממשלה אולמרט הנראית בעיני הבריות כניצחון של האור על החושך עלולה להתברר כניצחון "פירוס". הכול מעללים ומשבחים את מערכת אכיפת החוק והעיתונות אשר התגייסו באופן בולט כדי להביא לסיום כהונתו של ראש הממשלה, אלא שעל אלה להבין שתקדים לעולם עלול/עשוי להפוך לנורמה. ודאי יש הוגים הרואים בכך ברכה למשטר הדמוקרטי של ישראל. השאלה היא האם סכנה גדולה אינה מרחפת על הדמוקרטיה הישראלית?

ראש הממשלה הודח ללא שהוגש נגדו שום כתב אישום. חשדות בלבד, שיתכן ויתבררו בבית משפט כאמיתיים, רק הם שהביאו למצב שבו ראש מדינה נבחר אולץ להתפטר. אין שום מדינה דמוקרטית בעולם שבה מערכת אכיפת החוק קובעת, אך ורק על-פי חשדות, אם ראש מדינה ימשיך לכהן או לאו.

לעיתונות מותר, אם כי זה לא אתי, לשתף פעולה עם מערכות אכיפת החוק כדי לגרום להדחת ראש ממשלה. במשך 15 השנים האחרונות כל ראשי הממשלה נחשדו בפלילים ועד היום לא היה אפילו כתב אישום אחד. יטענו שיש נורמות ציבוריות המחייבות את נבחרי הציבור. השאלה היא מי קובע את הנורמות החברתיות הללו ומה הן? על-פי הנורמה השלטת בישראל לגנוב, לשחד, לרמות את מס-הכנסה, זו נורמה שבעיני הציבור אינה נראית בזויה כלל ועיקר. מי לא שמע ביטויים כגון "כולם מושחתים", "כולם גונבים", כולם מרמים"?

ההיסטוריה האנושית מלאה עד בלי די בדוגמאות של מנהיגים, גדולים כקטנים, שפעלו בניגוד לנורמות. מעטים ביותר, אם בכלל, הועמדו למשפט. אין בקביעה זו כדי להצדיק חלילה התנהלות לא נורמטיבית או לא אתית, אך אין זה יתכן שראש מדינה יודח אך ורק משום חשדות. לא כך פועלת מדינה דמוקרטית. כל מי שייבחר עלול למצוא את עצמו בחקירות אין סופיות ורק בגללן יחויב להתפטר. זו אנומאליה שאין להשלים עמה.

מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט תפסו בישראל את מקומו של השלטון הפוליטי הנבחר. ברצותן של מערכות אלה, הן תשלמנה עם בחירת העם ואם לאו, יורידו את הנבחרים. אין גדולה מסכנה זו למשטר הדמוקרטי. בגלל החקירות הבלתי נגמרות של ראשי השלטון בישראל, מן השמאל ומן הימין, משרדי הממשלה מנוהלים על-ידי פקידים. לשרים אין זמן לפעול במשרדם משום שהם מתכוננים, מרגע היבחרם, לבחירות הבאות. ההחלטות החשובות ביותר מתקבלות על-ידי הפקידות הגבוהה שאין לה כל מנדט לקבוע מדיניות אלא לבצע בלבד. כך יוצא שהבחירות המהוות עיקרון דמוקרטי חשוב ביותר, אין להן כל משמעות.

לשם המחשה של המשבר הפוליטי הנוראי, ננסה לבחון מה קורא בממשק שבין הממשלה לבין מערכת הביטחון ומשרד החוץ. בהעדר כל אפשרות של הממשלה לעקוב אחר פעילות מערכת הביטחון, הרי שכמעט כל ההחלטות המתקבלות בממשלה זהות ל"הצעות" של מערכת הביטחון. מכאן מתבקשת המסקנה שלא הממשלה, לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון מסוגלים להוות משקל נגד להצעות מערכת הביטחון. זהו מצב חמור ביותר. הסיבה המרכזית לכך היא שהפוליטיקאים חוששים למעמדם הציבורי ולמען עתידם הם מוכנים להפקיר את הנושאים הרגישים ביותר בידי הדרג המבצע. זהו היפוך יוצרות שאין גרוע ממנו.

גם המערכת המדינית מופקרת כשכל הנעשה הוא פועל יוצא של מדיניות הנקבעת על-ידי הפקידות הבכירה במשרד החוץ ומשרד ראש הממשלה. השאלה היא מי הסמיך את אלה לקבוע מדיניות במקום לבצע? אף אחד, אך בהעדר מנהיגות מדינית, אל תוך הוואקום הזה נשאבים מי שבכלל לא נבחרו כדי לנהל מדיניות זו או אחרת.

בעל הבית האמיתי הוא משרד האוצר. שר האוצר מהווה מריונטה של הפקידות הבכירה במשרד האוצר. לשר האוצר אין מושג על הנעשה ואין לו כל מדיניות שהוא יכול לקבוע, משום שהפקידות הבכירה מזמן תפסה את המושכות בידה. באמצעות חוק ההסדרים שהוא חוק אנטי דמוקרטי מובהק, משרד האוצר מנהל את ענייני המדינה. זהו בעצם פוטש שלטוני לעילא ולעילא.

מי שחרד לגורלה של ישראל כדמוקרטיה חייב להתנגד להתנהלות המערכות החשובות במדינה על-ידי מי שלא נבחרו. מי שצוהל על הדחת ראש הממשלה הנוכחי חייב לקחת בחשבון שגם ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, עלול למצוא את עצמו באותה הסיטואציה. לא כך מתנהלת מדינה דמוקרטית. כל המערכת הפוליטית הייתה צריכה להתקומם נגד הדחת ראש ממשלה אך ורק בגלל חשדות. במקום להציע שיטות ממשל שונות, הטוב ביותר להתחיל ולמלא תוכן אמיתי בשיטה הנוכחית שאינה גרועה כלל ועיקר. הגרועים הם המנהיגים, אם בכלל ניתן לכנותם כך.