מה אחרי רצועת עזה?

במאמר מעניין מאוד של שלמה ברום ("התהדקה שליטת החמאס בעזה", מבט על, גיליון 66, אוגוסט 2008, המכון למחקרי ביטחון לאומי) סוקר החוקר את התחזקותה של תנועת חמאס על חשבון התנועות הרדיקאליות האחרות וצופה שהשליטה בעזה תהפוך למוחלטת. בשולי המאמר ישנה התייחסות להשפעות ביהודה ושומרון על הנעשה בעזה, המחייבת הרחבה וניתוח מושכל תוך הערכות מבוססות על המציאות המשתנה באזורים אלה.

כיבוש זה על-ידי חמאס הצליח אך ורק משום החולשה של אבו מאזן ומנגנוני הביטחון שלו. קרבות הרחוב שבהם נהרגו רבים הוכיחו שלמנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית אין כל סיכוי מול העוצמה של חמאס, הן מבחינה צבאית והן מבחינה אידיאולוגית . ישראל הופתעה מן התרחשות עד כדי אי מוכנות לירי מסיבי של טילי קסאם וטילים אחרים לעבר ישראל.

ההססנות של מנהיגי ישראל ושל מערכת הביטחון גרמה נזקים כבדים לכושר ההרתעה של ישראל. השיא כמובן היה חטיפתו של גלעד שליט והחזקתו עד היום ללא כל אפשרות להעריך מתי ובאילו תנאים הוא ישוחרר. הדעה שעמדת חמאס הוקשחה כתוצאה מן ההסכם עם חיזבאללה להחזרת הגופות של החיילים הישראלים אין לה, לעת עתה שום ביסוס עובדתי. לראייה, ככל הידוע, חמאס לא העלה את דרישותיו תמורת החזרתו של שליט. יתרה מזו: חמאס איננו זקוק ללמוד מהחיזבאללה איך לנהל משא-ומתן עם ישראל. יש להם אותו "מורה נבוכים" בדמות אירן.

סביר להניח שחמאס ימשיך בסורו עד שישראל תסכים לתנאים שלו. הבעיה היא שגורל שליט איננו בידי ממשלת ישראל יותר אלא בציבוריות הישראלית. ככל שקץ ממשלת אולמרט מתקרב, כך הויכוחים בציבור ישפיעו על ההחלטות. פרדוקסאלית, דווקא אולמרט שבעתיד הקרוב יסיים את הקריירה הפוליטית, הוא היחידי שמסוגל להביא לביצוע העסקה. כל האחרים לא יהיו מוכנים לשום מהלך שיעורר ויכוחים מרים המסכנים את עתידם הפוליטי.

ניצחונו של חמאס בעזה והתבססותו, אליבא דה מר ברום, ודאי משפיעים השפעה מכרעת על הנעשה ביהודה ושומרון. הימצאותה של ישראל באזורים אלה מונעת, בינתיים, את השתלטות חמאס. לא אבו מאזן ולא מנגנוני הביטחון שלו מסוגלים להתמודד עם התמיכה הגדולה שיש לחמאס גם ביהודה ושומרון. לא תהיה זו הפרזה רבתי אם נעריך שבעתיד הנראה לעין עלולים להתעורר תרחישים עם שלטון חמאס גם בגדה המערבית. אם ישראל תחליט להתערב כדי למנוע עלייתו לשלטון של חמאס כי אז יש לקחת בחשבון את הסיכונים שבמהלך כזה. אם חמאס ישתלט על יהודה ושומרון, תיווצר מציאות ביטחונית קשה ביותר מבחינת ישראל.

הסכמי אוסלו פסו מן העולם

המשמעות של כיבוש עזה כדי להפיל את שלטון חמאס ומאידך כיבוש כל השטחים הנשלטים על-ידי הפלשתינים ביהודה ושומרון כדי למנוע שלטון חמאס היא אחת: הסכמי אוסלו פסו מן העולם. במצב זה אנו נחזור לתקופה שלפני 1993 ונצטרך להתמודד עם המציאות הכה מסובכת. ודאי יש כאלה המייחלים לכך ויש הרואים זאת בדאגה רבה. הבעיה איננה מי צודק יותר או מי צודק פחות אלא איך ישראל תתמודד עם המציאות הביטחונית החדשה. מותר להמר ולקבוע שאין לישראל הרשמית, לא לדרג הפוליטי ולא לצבא כל תוכניות מגירה כפי שנהוג להתבטא. ובדיוק כאן טמונה הבעיה כולה: העדר כל חשיבה ארוכת טווח הן במישור הביטחוני והן במישור המדיני.

המהלכים של ישראל עד היום מוכיחים אוזלת יד של הקברניטים שעלולה להעלות חלילה בדם נקיים. היו שהזהירו ואף הביעו התנגדות חריפה לכל הסכם עם חמאס, כולל הסכם הרגיעה. במאמרים שונים טענתי שהסכם הרגיעה טוב לישראל, טוב לתושבי הדרום שזקוקים לפסק זמן ארוך ככל האפשר כדי להתאושש משנים של הפגזות. במיוחד טובה הרגיעה למערכת הביטחון אם היא תדע לנצל את ההפוגה להכנות ממשיות לקראת הבאות.

במקום לעסוק כל הזמן במה שחמאס עושה, הגיעה העת לחשוב היטב מה ישראל עושה. עין אחת חייבת לצפות בנעשה בעזה וביהודה ושומרון, אך אסור להסתפק רק בכך. ודאי יהיו שיטענו, במידה גדולה של צדק, שהרגיעה גורמת להתחמשות חמאס בטילים ארוכי טווח שעלולים לסכן את ביטחונה של ישראל. אין לבטל טענה זו במחי יד אך מי שמנסה לשכנע שטילים יכולים להכריע את ישראל ולהביסה, טועה ומטעה. לישראל היכולת להתמודד טוב מאוד אלא שאין מי שיעשה זאת.

הבעיה הגדולה היא שאין בישראל "מלך". המערכת הפוליטית משותקת לחלוטין ואין מי שיתווה את הדרך. בתקופה הקרובה, עד שתורכב ממשלה חדשה, בין אם בתוך הכנסת הנוכחית ובין אם לאחר בחירות, סביר להניח ששום מהלך משמעותי לא יבוצע. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שגם בארה"ב השיתוק הפוליטי מוחלט והכל ממתינים לבחירות הבאות. ללא תמיכה והשפעה אמריקנית קשה מאוד לצפות למהלכים מרחיקי לכת, לכאן או לכאן.