משטרת המחשבות והרגשות

תופעת העדר המאפיינת את התקשורת הישראלית, האלקטרונית אך גם הכתובה, מוסיפה לעצמה דוגמאות כמעט מדי יום. מדובר באותו עדר המובל כמעט כאיש אחד בעד "שלום" אוסלו, בעד גדר "הביטחון", בעד ה"הינתקות", בעד אתרוג א' (שרון), בעד אתרוג ב' (אולמרט) עד שלא ניתן עוד, בעד "מרת ניקיון" שהייתה שרה בכירה בממשלת הטרנספר של שרון ובממשלת המחדל של אולמרט, והמנסה להציג את עצמה כמי שכלל לא הייתה שם וכלל איננה אשמה במעשיהן או אחראית למחדליהן.

מדובר באותה תקשורת המתיימרת להיות חוקרת ונשכנית, אבל למעט קומץ צדיקים היא לא בדקה לאן מוביל ה"שלום", האם ניתן להשיג אותו "ביטחון" ברמה יעילה יותר וזולה יותר, מה המחירים והמשמעויות ארוכות הטווח של ה"הינתקות", שכל שנותר ממנה הוא גירוש וחורבן של רבבת יהודים מבתיהם בארצם, ועוד. היא אף לא נתנה כמעט במה למי שצדק בתחזיותיו לגבי אופי המלחמה שאליה מוביל ה"שלום", למי שחלק (מימין) על הגדר שהיא פוליטית ולא ביטחונית ושנועדה לסמן את היהודים המיועדים לגירוש עתידי, למי שהתריע מפני משמעויותיה של ה"הינתקות", שהיום הכל כמעט מודים בהיותה טעות ופשע.

אילו חייתה ברברה טוכמן עוד מספר שנים, הייתה יכולה לכלול בספרה הידוע "מצעד האיוולת" את הדוגמא בה"א הידיעה למצעד כזה: תהליך אוסלו. אין כמו תהליך זה כדי להמחיש את תפישתה: "לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן ...". גם ה"הינתקות" ממחישה את "מצעד האיוולת".

אבל, התקשורת הישראלית מגדילה לעשות. בדרך כלל כאשר מפרסמים ארגוני השמאל הקיצוני - "בצלם", "שלומעכשיו" ודומיהם - "מחקרים" ועתירות, המעשים זוכים להבלטה רבתי, חינם אין כסף, באמצעי השידור "הממלכתיים", ודובר צה"ל ומפקדיו מזדרזים להגיב, להתנצל, לבדוק וכו'. בימים אלה אנו מציינים 3 שנים לפשע הגירוש והטרנספר של יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים, תוך רמיסת זכויות האזרח והקניין שלהם, אבל מכך מתעלמים אותם ארגונים הנושאים לשווא הן את שם השלום והן את לפיד זכויות האזרח, כאשר מדובר ביהודים.

לעומת זאת, אותם אמצעי שידור אפילו אינם מאפשרים תשדירי מחאה בתשלום, אם תוכן המחאה בא לבטא את כאב אותו גירוש אכזרי, כאב הנמשך עד עצם היום הזה ויימשך עוד שנים רבות. אין פלא שתשעה באב הולך ומתקבע לא רק כיום זיכרון לחורבנם של שני בתי המקדש ולחורבנה של חירות ישראל בעת העתיקה, אלא גם לחורבן שגרמה ממשלת הטרנספר לאזרחיה לפני 3 שנים בדיוק, לקול מצהלות השמאל והתקשורת.

כך, למשל, "הלשכה המשפטית של רשות השידור לא אישרה את השימוש במילה 'גירוש' בתשדיר לציון יום השנה ה-3, בטענה שהמונח הרשמי לאירוע שהתרחש בגוש קטיף היה 'פינוי'. המילה גירוש הייתה המינוח שבו כינה את האירוע ציבור מסוים, ואשר יש בו כדי נקיטת עמדה פוליטית". (סוף ציטוט). לא מיותר לציין שגם "פינוי" ו"הינתקות", וכן "תהליך השלום", הם מינוחים פוליטיים מכובסים של ציבור מסוים, זה האוחז ברסן השלטון ובקרנות המזבח שלו, אבל אין הדבר מונע מרשות השידור "הממלכתית" להשתמש בהם ולהיות שופר שלהם.

תשובתה המקבילה של הרשות השנייה טענה ש"התשדיר מעביר מסר ברור שלפיו ההינתקות הייתה בגדר 'חורבן' על כל המשמעויות של מונח זה ובפרט בתקופת התשדיר", (סוף ציטוט) חודש אב. היכן הייתה משטרת המחשבות והרגשות של הרשות השנייה בחודש אב לפני 3 שנים, כאשר ממשלת החורבן פגעה "ברגישות ובנחישות" ברגשותיהם של יהודים שגורשו מבתיהם ובתיהם הוחרבו רק בגלל היותם יהודים? מדוע אותה רשות שוללת מהם היום אפילו את הזכות לבטא בתשלום את תחושת החורבן?