DEEP PURPLE - שוב בישראל

לאחר הוצאת אלבום הופעה חיה (Made In Japan) והוצאת האלבום Are Who Do We Think We, החלו המחלוקות הפנימיות לבלוט. חוסר ההסכמה בין גילאן לבלאקמור החריף וב-1974 פרש איאן גילאן מחברותו בלהקה ואחריו פרש הבסיסט רוג'ר גלובר. הגיעו ביחד, עזבו ביחד. החברים הנותרים ערכו אודישנים ובחרו בזבן חנות הבגדים דייויד קוברדייל. לבס וקולות רקע הגיע חבר להקת טרפז, האמריקני הראשון שחבר ללהקה, גלן יוז. בהרכב החדש הוקלט אלבום פלטינה נוסף, Burn. היה בו כיוון מוזיקלי של רוק כבד ובלוז, וההרכב הקליט שני אלבומים עד שלבלאקמור נמאס מכיוון הפאנק שחברי הלהקה משכו אליו. הקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב שנתקל בו כשרצה להקליט גרסה לשיר "הכבשה השחורה של המשפחה". הוא עזב והקים את להקת ריינבו עם הזמר רוני ג'יימס דיו, והשיר הופיע באלבום הבכורה.

עזיבת הגיטריסט הווירטואוז סימלה את קץ הלהקה. הגיטריסט האמריקני טומי בולין אומנם החליף אותו, אבל הלהקה הוציאה אלבום עלוב למדי אחד בשנת 1975, כשבולין לא מצליח להיכנס לנעלי בלאקמור הגדולות. לעומת חיית הבמה המנפצת גיטרות ושולטת בקהל סבל בולין מחרדת במה, ולראשונה בלהקה ניגנו בה שני מכורים לסמים - בולין ויוז. בולין מת ממנת יתר והלהקה הודיעה על התפרקותה.

בלאקמור הוציא סדרת אלבומי מופת עם ריינבו, גילאן כתב ושר בלהקה המשובחת שנקראה על-שמו, קוברדייל, פייס ולורד ניגנו בלהקת נחש לבן, ובשנת 1984 החליטו גילאן, בלאקמור, פייס, גלובר ולורד על איחוד הסטורי. הלהקה הוציאה אלבום מוצלח מאוד בשם Perfect Strangers ויצאה למסע הופעות ארוך שבסיומו הקליטה את האלבום The House Of Blue Light. התקליט היה בינוני. הדמויות הבולטות בלאקמור וגילאן שוב רבים, והסולן מחליט לפרוש בשנית. במקומו הצטרף ללהקה הסולן ג'ו לין טרנר שעבד עם בלאקמור בריינבו, וההרכב הזה הופיע בין השאר בישראל. הוא הוציא תקליט-שניים זניחים למדי, וטרנר התקשה עד מאוד לשיר את השירים של גילאן בעל היכולות הקוליות המופלאות. לאחר שלוש שנים החליט גילאן לחזור.

אבל זה היה קץ ידוע מראש, ובלאקמור עזב והלך לכיוון המוזיקלי של נגינה בכלים עתיקים ואתניים בהרכב "הלילה של בלאקמור", במשחק מילים על שמו ושמה של רעייתו הזמרת קנדיס נייט. הלהקה גייסה לשירותיה את הגיטריסט ג'ו סאטריאני, אבל הוא היה מחויב לחברת תקליטים אחרת ונאלץ להפסיק את חברותו בלהקה לאחר זמן קצר. פרישתו הביאה לגיוסו של סטיב מורס, שסימל סוף-סוף יציבות בהרכב הלהקה. היא הוציאה מספר אלבומים, והקלידן לורד פרש מסיבות בריאותיות ופנה להלחנת מוזיקה קלאסית. הוא הוריש את אורגן ההמונד הייחודי והאהוב שלו, "הביסט", ליורשו, הקלידן דון איירי שהיה חבר לשעבר בריינבו, בלאק סאבאת ונחש לבן.

ב-2005 הוציאה הלהקה את האלבום Raptor Of The Deep שזכה להצלחה מסחרית והוערך ע"י המבקרים. האלבום הוביל למסע הופעות וזה ההרכב שיגיע ארצה.

ההופעה באמפיתיאטרון קיסריה אמורה להיות משודרת בשידור חי בערוץ 2, והלהקה מתכננת להוציא DVD עם קטעים מתוכה. לקראת הגעת האלילים של שניים-שלושה דורות לישראל הוקם אתר אינטרנט למעריצי הלהקה: WWW.DEEPPURPLE.CO.IL עם עשרות אלפי כניסות.

חלומות מתגשמים לפעמים, וכמו בהופעה הקודמת יעמדו בקהל אנשים ונשים בני 50, פליטי שנות ה-70-60, לצד צעירים שהתמכרו כשההרכב העיקרי לא היה קיים – ודור צעיר שלמד להעריך את האבות המייסדים.

DEEP PURPLE (ואם תרצו – סגול כהה) נוסדה בשנת 1968 בבריטניה. בתחילת דרכה היו חברים בה הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, הסולן רוד אוונס, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס, מתופף כה מהיר עד שהיה מנגן על מטבע מול הקיר ללא שזה ייפול לקרקע. הם החליפו את שמם המקורי (Roundabout) בשם הנוכחי, על שם שיר שהיה אהוב על סבתו של בלאקמור – שהפך לדמות הדומיננטית, אולי דומיננטית מדי, אבל זאת בהמשך.

בסוף שנות ה-60 התמקדה הלהקה לרוב בגרסאות כיסוי לשירים של יוצרים אחרים, כולל דונובן הבריטי. בשלושת אלבומיה הראשונים היא הצליחה אומנם להגיע למצעדי הלהיטים בארצות הברית, אך לא הייתה לה כמעט הצלחה דווקא בבריטניה, מולדתם. הכיוון המוזיקלי של הלהקה התבסס בתקופה זו על נגינת הקלידן ג'ון לורד, בעל הרקע הקלאסי. הגיטרה של בלאקמור אומנם הבליחה בקטעי סולו שבדיעבד ניתן לומר שבישרו על העתיד, אולם עדיין לא נוצר הצליל הכבד של הלהקה, ששינה את פני עולם הרוק. April מהתקליט היה יצירת בארוק בת 12 דקות, המולחנת בסגנונו של המלחין הגרמני יוהן סבסטיאן באך, אלילו של בלאקמור. רובה הגדול של היצירה מנוגן בקלידים (המכוונים לצליל של עוגב) ובגיטרה חשמלית בלבד. התופים והשירה נוספים ליצירה רק בשליש האחרון, וביחד עם נגינת הגיטרה, אשר משתנה באופיה, הופכים את היצירה מיצירת בארוק ליצירת בלוז רוק. יצירה דומה, אותה ביצעה הלהקה באותה התקופה נקראה Anthem.

הרכב הלהקה השתנה לראשונה אך בהחלט לא לאחרונה עם עזיבתם של אוונס וסימפר, וצירופם של הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר. שני אלה היו מכרים של בלאקמור וניגנו בלהקת Episode Six. ההרכב המעודכן הציב הישגים חדשים. התקליטון Black Night, היה הראשון, והפך ללהיט, כבר עם צליל כבד הרבה יותר. גילאן התגלה כזמר עוצמתי, שיודע לשיר חלש וגם להגיע לגבהי צרחות/צעקות שטרם נשמעו, ולורד ובלאקמור ניסו בתקליטון הזה לגשר בין המוזיקה הקלאסית לבין הרוק הכבד.

אבל במהרה הבינו החברים שעולם המוזיקה מחפש צליל חדש. בלאקמור לקח את הפיקוד על הלהקה, וכך יצא האלבום In Rock - מחוספס וכבד מאוד ביחס לאותה התקופה. הגיטרה התגלתה במלוא עוצמתה בסולואים וריפים שאומצו בהמשך ע"י אינספור גיטריסטים ולהקות, האלבום מכר למעלה ממיליון עותקים והלהקה הצליחה בארצות הברית ולראשונה גם בבריטניה. הסינגל Black Night הגיע למקום השני במצעד האמריקני, המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה הלהקה אי פעם. Child in Time מהתקליט היה יצירה באורך של כ-10 דקות שהתחילה במלודיה איטית אשר הולכת ומתעצמת ומגיעה לשיאה בצרחות של הסולן איאן גילאן על-רקע נגינה כבדה בכלים. החצי השני של היצירה הוא אינסטרומנטלי.

בקיץ 1971 יצא האלבום Fireball, פחות כבד ויותר הגותי. הלהיט הגדול ביותר של הלהקה נולד אחר כך ובמקרה. ההרכב תיכנן להקליט אלבום חדש בסטודיו בקזינו במונטרה, שווייץ, אך במהלך הופעה של פרנק זאפה ירה אלמוני אקדח זיקוקים לעבר הגג ושרף את הקזינו. האירוע השפיע על הלהקה, כולל עשן שהיתמר מעל המים, וכך נוצר השיר המפורסם ביותר שלהם Smoke on the Water. ריף הגיטרה הזה נכתב ע"י בלאקמור בהשראה קלאסית, והוא מוכר לכל נגן גיטרה מהסיבה הפשוטה שזהו בוודאי הריף הראשון שניגן מימיו. האלבום הוקלט במסדרונות בית המלון ו-Machine Head קיבל פלטינה משולשת. כלול בו גם השיר Highway Star שהפך לשיר האהוב ביותר של הלהקה, עם סולו גיטרה שמהירותו השפיעה על מאות גיטריסטים ואלפי סולואים לאורך כל העשורים הבאים.