"חג האהבה" חל השנה בשבת פרשת ואתחנן, 'שבת נחמו', וזו הזדמנות עבורנו לברר מהי המשמעות המקורית של היום הזה, וגם לחפש ואולי למצוא את הקשר בין המסר הפנימי של שבת מיוחדת זו לבין המסר הפנימי של היום הזה, ט"ו באב. ותסלחו לנו אם נתעלם מהתוכן שהעניקו אצלנו ליום הזה בשנים האחרונות. אנחנו פשוט לא אוהבים להתעסק בדברים מבחילים, אז נתעלם.

ככה זה מתחיל (מסכת תענית, פרק ד' משנה ח'): אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. (...) וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי ל"א) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

אז מה יש לנו במשנה הזאת - חמשה עשר באב נזכר בהשוואה עם יום הכפורים; בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים ששאלו אחת מחברתה, בבגדים אלו הן יוצאות לחולל בכרמים; לבחורים הצופים במחולות הן מייעצות שיבחרו בת זוג לא לפי היופי אלא לפי היחוס, המשפחה. אם זה היה נגמר כאן - היינו יכולים להבין, גם אם לא לקבל כמובן, את הגוון שקיבל יום זה בזמננו. אבל יש המשך; שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. כלומר, גם היחוס לא מספיק וצריכים לודא שמדובר באשה יראת ה'. והמשנה עוד ממשיכה ומזכירה את יום מתן תורה ואת בנין בית המקדש, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן. מה הקשר?

נתחיל בניסיון לברר מה המיוחד ביום הזה, ט"ו באב, שנחשב יום טוב גדול יותר מפסח, שבועות וכו'. מה המיוחד בו? הרי הוא לא נזכר בתורה שבכתב וגם אין דינים מיוחדים הקשורים אליו, כגון איסור מלאכה וכו'. לכאורה, יום ככל הימים, במה זכה להיות יום טוב? בגמרא ובמדרש מובאים כמה אירועים היסטוריים הקשורים ליום הזה, שבזכותם נהפך ליום טוב. ומהם: יום שכלו בו מתי מדבר. שארבעים שנה במדבר היו מתים כל מי שהגיע לגיל ששים, ורובם מתו בתשעה באב. באותה שנה לא מתו. חשבו שיש דחיה של יום או יומים. בט"ו באב הבינו שבטלה הגזרה, ונהיה יום טוב.

אירוע נוסף, שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. לאחר מלחמת האחים בין שבטי ישראל לבנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט) נשבעו השבטים שלא יתנו נשים לשרידי שבט בנימין. אחר כך התחרטו ויעצו לבני בנימין ששרדו (פרק כ"א) כי יצאו לכרמים בעת מחולות הבנות ויחטפו להם איש (את) אשתו. כך בני ישראל לא יתנו להם נשים ולא יעברו על שבועתם, אבל להם יהיו נשים כי יקחו לבד. בכך ניצל שבט בנימין מכליון וזו עוד סבה ליום טוב. יש עוד כמה אירועים הנזכרים במקורות, אבל לענייננו זה מספיק. כי א' כבר רואים שהאהבה בה מדובר היא אהבת ישראל טהורה. ב' עיקר העניין הוא האהבה בין הבורא יתברך לבין עם ישראל ובעיקר אהבת עם ישראל לה', אהבה אהבה ששלמותה מתבטאת באהבת ישראל, "כי (היהודי) אוהב מה שהאהוב (הקב"ה) אוהב" כלשון כ"ק אדמור הזקן מייסד חסידות חב"ד.

מכאן אפשר כבר להתחיל להבין את סיומה של המשנה שציטטנו לעיל, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: שאלנו מה הקשר בין המחולות של הבנות בכרמים לבין מתן תורה ובנין בית המקדש. ובכן, עם ישראל נמשל לכרם, כרמו של ה' יתברך (ישעיהו ה' ועוד). בנות ירושלים מייצגות את עם ישראל המכונה 'כנסת ישראל', 'שכינה' ועוד שמות נקביים, כי היחס בינינו לבין הקב"ה מקביל ליחס שבין אשה לבעלה. מילות הפיתוי כביכול שהבנות אומרות לבחורים, הן מילות הפיתוי שלנו, של עם ישראל אל הקב"ה: אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. גם אם אין מעשינו נאים, גם אם לפעמים אנחנו עושים הפוך מהוראותיך - התעלם נא ממצבנו, התייחס בבקשה למשפחה, לייחוס שלנו, לאברהם יצחק ויעקב אבותינו, ובזכותם קבל אותנו כמו שאנחנו. בזכותם גאלת אותנו ממצרים ונתת לנו את התורה בהר סיני, ובזכותם גאל נא אותנו גם עתה ובנה לנו את בית המקדש.