פצע ההינתקות מדמם

ההינתקות ריסקה את מדינת ישראל לרסיסים. מעגל השבר הנורא שאירע לנו עם רצח יצחק רבין נסגר כעבור עשר שנים בחורבן גוש קטיף וּצפון השומרון. הפצע המדמם הזה שינה את יחסה של כל החברה בישראל למדינת ישראל כמו אל החברה עצמה. אין עוד בעם הזה סולידריות, היא התפוגגה לה לכל העברים, אין ערבות הדדית, אין אמון במוסדות השלטון - בבתי המשפט, בנבחרי הציבור, במשטרה, בצה"ל - הכל התפרק!

מי שמוביל היום את החברה הישראלית אל עברי פי פחת הם ממשל התקשורת על כל ענפיו, משפחות הפשע העברייניות, סוחרי הנשים, העבדים והשפחות, עברייני הצווארון הלבן והאוליגרכים בעלי הממון. שום דמוקרטיה ושום ריבונות של העם!

הזעם על ההינתקות האווילית והפושעת מעביר חלק גדול בעם על דעתו ובצדק רב. היה זה מהלך של שלטון קולוניאלי זר ומנוכר דומה לזימבבואה או קונגו. החלטה של רודן רשע שטיפס אל רודנותו על מצע פלילי ורמס בדרכו כל בדל של דמוקרטיה. אריאל שרון בז לרוב שבחר בו בגלל הסיסמא "דין נצרים כדין תל אביב" ובניגוד לדעת רוב העם גירש עשרת אלפים אנשים, נשים וטף מבתיהם, החריב את הבתים, הוציא את מתיהם מקיברותיהם והשליך את כל הציבור הזה שבחר בו לכל הרוחות. לשם כך השתמש בצה"ל וקרע אותו לגזרים, שיתף את המשטרה שאיבדה את אמון הציבור. אפילו בית המשפט העליון סירב לדון בתבונתה של התוכנית העקומה הזאת. אז במי בדיוק רוצים יאיר לפיד וחבורתו שנאמין? אין למדינה הזאת שום "מרות" להציע לנו.

המדינה הזאת התפרקה מכל נכסיה והפכה להיות מדינה שאין בה חוק. ולא רק מעבר לקו הירוק! החוק מדיר רגליו מן המועדונים, משפת הים, מבתי הספר, מבתי הקפה והמסעדות, מן הכבישים וּמגרשי החנייה והאלימות חוגגת. מי מנסה לקרוא למשטרה? מי מבקש את הגנת החוק? החברה הישראלית מפורקת מבפנים! כל חלקיה אינם מבינים את החלקים האחרים, כל חלק פועל על-פי קודים משלו. אין כבוד ליחד, אין כבוד לצה"ל, אין כבוד למשטרה, אין כבוד לכנסת, לממשלה, לראש הממשלה, אין כבוד לכל מה שמייצגת המדינה.

בתוך כך ראוי להזכיר לתקשורת את מעמדה העלוב בכל הדיונים שקדמו להינתקות. היא הציגה לראווה את שנאתה העיוורת, את יקוד המשטמה שבערה בקרבם, את הרוע והרישעה נגד כל מי שחושב אחרת מהבון-טון השמאלני. במקום יושר עיתונאי קיבלנו מלאכת רמייה, דיווח עויין, תמיכה בשחיתות, רמיסת המשטר הדמוקרטי ברגל גסה, הכל היה כשר להחריב את עולמם של המתנחלים שנקראו בפיהם "אדוני הארץ". לתקשורת היה חלק מכריע בהתרסקות הזאת ורק מעטים מאנשיה היכו על חטא בשפה רפה.

ההינתקות המחפירה הזאת טרם אמרה את המילה האחרונה. רעותיה רק התחילו. הדבר הרחיק את השלום מעבר למרחק שהיה. מי צריך שלום עם מדינה מתפוררת שכזו? יאמרו הערביים; ניתן להם להתקוטט עוד קצת וכל הארץ תיפול לידינו כפרי בשל! הערביים קוראים אותנו, צופים בנו, שומעים כל מילה! הם צריכים להיות אהבלים לגמרי בשביל לחתום עמנו על הסכם שלום. הם כבר אינם רואים שום הבדל משני צדי הקו הירוק! לדידם כל מדינת ישראל היא התנחלות זרה למקום הזה.שום יום לא יגיע! שום הסכמים לא ייחתמו! לא על מדשאה בוושינגטון ולא בתוך שלוליות של דם! בסופו של דבר כל האחראים לקטסטרופה הזאת יחליטו לוותר על הארץ הזאת שממילא אינם מאמינים שהיא שלהם, ויברחו מפה. רבים כבר נמלטו, רבים עוד יותר הניסו את ילדיהם, דרכון זר הפך לפריט מבוקש ורבים נוספים כבר רכשו בתים בגולה הדווּיה.

ההתעסקות הבלתי נלאית עד לעייפה עם המאחזים החוקיים והבלתי חוקיים אינו רלוונטי יותר, עיניהם של הערביים נשואות אל המאחזים בתחומי הקו הירוק שיצאו מכלל מאחזים והיו לערים שוקקות חיים. את אלה הם חומדים! את המושבים והקיבוצים שקמו על אדמותיהם, את הכפרים שהיו ונקברו תחת עצי הקרן הקיימת לישראל. נוח מאוד לכל מיני "שלומיסטים" למקד את הסוגייה רחוק מהם, רחוק מהאמת הערבית - סומייל, סָארוּנָא, יָאזוּר, נורדיה, מנשייה, מחלול, שייח מוניס... המאחז מיגרון מעניין את הערביים כמו הלחות במישור החוף כעת חיה.

בסופו של דבר יישארו בארץ ישראל רק המאמינים בצדקת דרכה של הציונות היהודית, וביניהם אלה שגורשו מבתיהם על-ידי יהודים. אלה הם היהודים הראויים למדינה על אדמת ארץ-ישראל והם יילחמו עליה. עַם ישראל היהודי-אמוני אינו מפחד מדרך ארוכה! גם אם שבע ניפול, נקום ונבנה מחדש. לא יהיה קל, אבל גם לא יהיו כל-כך הרבה מפריעים-שונאים בתוכנו.