ועדות ציבוריות ובתי משפט הדנים בנושא המשמורת מקבלים
החלטות תוך הסתמכות על מחקר בעל נטייה ברורה, שכן אינו לוקח
בחשבון את אותו פלח באוכלוסיה, קטן יחסית, של גברים שכן
מעוניינים לקבל אחריות הורית שווה. מחקר זה לוקה בשיקוף
המציאות הסוציולוגית הנוכחית ולא בראיית המציאות הרצויה.
בדעת המיעוט, בדוח הביניים של ועדת שניט, מופיעים באריכות רבה דברים של חברת הוועדה, ד"ר דפנה הקר.
קראתי בעבר חלקים גדולים ממחקרה, כאב גרוש לא יכולתי להישאר אדיש לנאמר בו ופניתי בבקשת הסבר בנושא זה למנחה המחקר, פרופסור רונן שמיר (אב גרוש בעצמו בהסדר של משמורת משותפת) אשר כתב לי:
"המחקר של דפנה הוא בעצם כתב ביקורת נוקב כנגד המשטר המשפטי הנוהג בישראל בשאלת המשמורת המשותפת, החל מעורכי דין ומגשרים שמרתיעים גברים מלמצות את רצונם במשמורת משותפת, עובר לבתי הדין הרבניים ובתי המשפט למשפחה וכלה בבית המשפט העליון. דפנה כתבה מעמדה התומכת תמיכה מלאה במודל המשמורת המשותפת ומראה את הכוחות הסוציולוגיים והמשפטיים הפועלים בשדה כמעכבים שלו, טענתה היא בדיוק הפוכה למה שהסקת: יש בארץ הרבה אבות שלא מסוגלים להתחיל בכלל לחשוב על משמורת משותפת בגלל כוחות חיצוניים אלו".
הלוואי ודברי מנחה העבודה, פרופסור רונן שמיר, היו באים לידי ביטוי עבודתה של ד"ר הקר בעבודת הוועדה!
גם בפסקי הדין בתיקים בבתי המשפט לענייני משפחה מוזכר במקרים רבים מחקרה של ד"ר הקר. קראתי את פסק דין של כבוד השופט גייפמן תמש030541/04 מתאריך 25.01.2007 בסעיף 17 לפסק הדין כותב השופט "בהקשר זה ראוי לציין, כי בישראל נערך מחקר מקיף הבוחן במסגרתו, בין היתר, מהותם של הסדרי משמורת וראיית קטינים. ממצאיו מצביעים, כי נכון להיום הסדר מסוג משמורת משותפת אינו מתקיים כדבר שבשגרה בסכסוכי משמורת קטינים. (ר' ד' הקר 'אמהות' 'אבהות' ומשפט: ניתוח סוציולוגי של השדה המעצב הסדרי משמורת וראייה בגירושין, חיבור לשם קבלת תואר שלישי (אוניברסיטת תל אביב, 2003)."
כאב גרוש, פעיל להשגת הורות משותפת בחקיקה ובחברה, קראתי חלקים נרחבים מן המחקר, ונדהמתי לקרוא את ממצאיו, אך בעיקר הופתעתי שעדיין מצטטים מחקר זה בפסקי דין רבים, והמחברת אף יושבת בוועדת שניט וחוששני שמציגה את מסקנות מחקר מיושן ואנכרוניסטי זה בפני חברי הוועדה ובעצם מקבעת את המסקנות השגויות של מחקר זה, וגורמת נזק רב למטרת הוועדה שהיא לקדם את מדינת ישראל בתחום זה לשנות ה-2000, בדומה למצב השורר בעולם כולו.
נקודת המבט של המחקר היא הסוציולוגיה של המשפט, אשר בוחנת את המציאות החברתית בכל הנוגע לדפוסים שונים של מימוש אחריות הורית כפי שהם מתקיימים בפועל בישראל.
ברשותכם, אציין מספר נקודות לגבי מחקר זה שבעיני הן חשובות ומהותיות ובעצם פוסלות לחלוטין תוכן מחקר זה בהקשר של המציאות הנוכחית.
ראשית אציין שהמחקר מתעד מציאות של השנים 1996-2002. מסקנת המחקר, שהתבסס על נתונים מ-360 תיקי גירושין מלמדת על דומיננטיות בלתי מעורערת של משמורת-אם, שנקבעה בלמעלה מ-90% מהמקרים. החוקרת קובעת שאחוזים אלה גבוהים במקצת מאלו שנמצאו במדינות שבהן בוטלו החזקות המעדיפות אמהות כמשמורניות ושהדומיננטיות של משמורת-אם עולה בקנה אחד עם התפיסות הרווחות בשדה לגבי 'אמהוּת'. על-פי תפיסות אלה 'אמהוּת' היא מהות מובחנת מ'אבהות' ועדיפה עליה בטיפול ובדאגה לילדים.
מסקנות ידועות מראש
אין לדעתי ויכוח על המידה הכללית שנשים לעומת גברים נכונות לקבל על עצמן את האחריות לילדים. מרבית הגברים לא נוטים לבקש אחריות משותפת לילדים.
אולם, לטעמי האישי, יש כאן מצב שבו לוקחים נתונים שנקבעו על סמך מציאות מסוימת, עושים מהם מחקר ומסיקים מסקנות ידועות מראש.
כידוע, מדינת ישראל היא אחת המדינות האחרונות שעדיין קיימת בה חזקה אוטומטית למשמורת אם המכונה "חזקת הגיל הרך". סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אומר "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". סעיף זה הוא המשמעותי והמשפיע ביותר לגבי החלטות בנושא משמורת ילדים במדינת ישראל.
האם החוקרת לא העלתה במחשבתה את האפשרות, שלנוכח מציאות חקיקתית זאת, ניתן לנבא שאבות לא יהיו משמורנים ברובם הגדול של המקרים?
ברוב רובם הגדול של המקרים חזקת הגיל הרך לא באה לידי מימוש כי האבות בכלל לא תובעים משמורת או משמורת משותפת בהכירם את החוק במדינה.
למה הדבר דומה: לחברה שבה מודיעים שהשנה לא יינתנו תוספות שכר. במחקר שייערך בחברה מצאו שהעובדים לא ביקשו תוספות שכר בשנה זו. האם נובע מכך שהם מרוצים משכרם?!
קיימת מציאות (עצובה, מרגיזה ואולי גם גזענית) והולכים ועושים מחקר בשאלה מה המציאות הרווחת לגבי משמורת במדינת ישראל. האין הדבר מגוחך?! האם המשחק אינו מכור מראש?!
לכן שגתה המחברת, כשחיפשה את ההכרעה "משמורת משותפת" בבתי המשפט. הרי מה שעניין אותה זו המהות - עד כמה אבות לוקחים חלק באחריות ההורית - והדרך בה סיווגה את הנתונים נתנה תוצאה מעוותת ומטעה.
סיבה ותוצאה
"נמצא כי חלופת המשמורת המשותפת היא זניחה ואין כמעט מאבקים משפטיים סביבה."
שוב נוטה ד"ר הקר לבלבל בין סיבה ותוצאה. עמדתן המוצהרת של מערכת הרווחה ומערכת המשפט, והנורמה שהשתרשה בישראל בעקבות זאת, היא ש"משמורת משותפת אינה מקובלת".
על-רקע זה, הסדרים רבים בהסכמה וגם שלא בהסכמה, מחלקים בפועל את האחריות ההורית במידה משמעותית המתקרבת למשמורת משותפת, מבלי שההסדר מוגדר כמשמורת משותפת. טועה ד"ר הקר כשהיא מחפשת את ההגדרה "משמורת משותפת" בפסק הדין. היא הייתה צריכה לחפש את המידה שבה נושא כל הורה באחריות ההורית ומשלא עשתה כך, לא הביאה תוצאות מהימנות במחקרה.
בתור אב גרוש, שהיה חצי שנה בתהליך גישור (כן, מאבק על נושא המשמורת וימי הראייה) עם גרושתו, ברצוני לציין שאכן בזמנו לא הגענו למאבק משפטי בנושא.
אחרי חצי שנה של גישור, גרושתי, דרך המגשרת, הסבירה לי שאם בתוך יום אחד לא אסכים להסדר שהיא הציעה לי (שבזמנו נחשב להסדר "טוב" לי כאב, כי כלל יומיים לינה באמצע השבוע) היא תיקח אותי לבית המשפט. למה לבית המשפט, ישאלו אנשי המחקר? כי במציאות של בתי המשפט גם אב נפלא כמוני, לא היה מקבל המלצה של פקידת הסעד שבני הקטן בן השנתיים יישן אצלי באמצע השבוע.
זאת הייתה הדעה בזמנו של מערכת הרווחה. לשמחתי, מאז הדעות וההמלצות השתנו ובכנס פקידות הסעד מחוז מרכז שבו הייתי נוכח לפני מספר חודשים, כבר נאמר בגלוי שאכן בזמנו החשיבה הייתה שילד מתחת לגיל 3 לא טוב שישן אצל אביו ואילו היום, בעקבות מחקרים שנעשו בתחום, כבר מבינים שנעשתה טעות וכיום בכל מצב של הורים כשירים ההמלצה היא שהילד ישן מגיל כמה שיותר צעיר בשני בתי ההורים.
אבות כמוני, שמכירים את המצב בשטח ומקבלים הסבר מעורך דינם שבבתי המשפט בארץ לא יתקבל הסכם של משמורת משותפת ללא הסכמת האם (בדקתי, עד היום אין פסק דין אחד כזה!) אזי מרביתם לא יגיעו לויכוח בנושא זה בבית המשפט וייכנעו כמוני להסכם הגישור, שכן המשך הקשר המעולה עם בני היה חשוב לי יותר מלנסות להיות צודק בבית המשפט.
בהתאם למציאות זו לא נהיר לי כיצד ניתן לקבל משפט שכזה: "במציאות, אין כמעט אבות המבקשים משמורת משותפת שהמשפט חוסם בפניהם אפשרות זו."
האם המחברת מציגה במחקר פסקי דין בהם קיבלו אבות שביקשו משמורת משותפת? כי אם אין לה דוגמאות לזה, ואני לא מכיר כאלה, אז המסקנה שלה שגויה בצורה מבישה.
והנה המסקנה הקיצונית וחסרת האחריות של המחברת, כאמור על סמך מחקר שבסיסו שגוי מעיקרו: "מיתוס זה, ביחד עם העדפתם של אבות רבים את הסטטוס של "הורה לא-משמורן", המותיר להם פנאי להשקעה בעבודתם בשכר ולפעילויות אחרות, הופכים את שאלת המשמורת ל"לא-שאלה" ואת המודל של משמורת-אם למודל מובן מאליו, שברוב המכריע של המקרים אינו נתון למשא-ומתן בין ההורים או להכרעת טריבונל שיפוטי."
בסך-הכל המחברת מנתחת כאן ניתוח סוציולוגי של החברה שלנו, שברובה מאמינה במשמורת אם. הבעיה שאין כאן דיון ערכי האם מצב כזה הוא טוב, האם הוא פוגע בקידום מעמד האשה, האם הוא פוגע בגברים, האם ראוי לפעול כדי לשנות אותו, ואם כן, מה היא ממליצה לשנות.
סיכום
ברצוני לצטט פסקה נוספת ממחקר זה: "בויכוח הקיים בספרות בין אלו הטוענים כי בעידן הנוכחי שופטים בכלל, ובהליכי גירושין בפרט, הפכו ל"חותמת גומי" להסדרים המעוצבים מחוץ לכותלי בית המשפט, לבין אלו הטוענים כי תפקידם של השופטים משמעותי יותר, תומכים ממצאי המחקר באחרונים. הן השופטים והן הדיינים משפיעים על עיצוב הסדרי משמורת וראייה, הן מכוח סמכותם כפוסקים אחרונים והן לאור הלחץ שהם מפעילים על המתדיינים לסיים את ההתדיינות "בהסכמה".
אציין שבמציאות היום בבתי המשפט אין ספק בכלל שגם בנושא זה ממצאי המחקר שגויים. השופטים בבתי המשפט לענייני משפחה משמשים בפועל כחותמת גומי לכל הפחות בנושא החשוב והעקרוני ביותר - משמורת ההורים על ילדם - כאמור עד היום לא היה פסק דין אחד של משמורת משותפת ללא הסכמת האם.
האם השופטים מעצבים את ההסכמים? אם השופטים אכן משפיעים על הגעה להסכמה, צריך להיעזר בהם, להדריך אותם, לגרום להם לשנות את המציאות שאינה טובה.
המציאות העגומה שאותה לומדים על בשרם אותם אבות כמוני הרוצים להמשיך לגדל את ילדם בשיתוף מלא, נרכשת ומעוצבת בעיקר מהנעשה בשטח ומעורכי דינם.
