ביום 21.08.08 פרסם ידיעות אחרונות מסמך הנחזה להיות הודעת דוא"ל ששיגר כביכול זיו לוטנברג, חתנו של ברק, אל אהוד ברק (כמכותב ראשי), ועותק אל נילי פריאל-ברק.

ל"חשיפה" זו הוקדשה כותרתו הראשית של העיתון: "פרשת ברק: המסמך החדש" (על-פני כחצי עמוד); וכן שני העמודים הבאים (3-2). אין טעם לרדת לפרטי ההודעה המפוברקת באותו דוא"ל, ולניסיון לקשור את ברק באופן ספציפי למאמץ לגייס לקוח גדול (משפחת פדרמן) לחברת טאורוס. די אם נציין: בדיקה פשוטה של המסמך עצמו מלמדת כי מדובר בהודעת דוא"ל מפוברקת:

• שמה של נילי פריאל, אליה שוגר כביכול עותק של אותה הודעה, מופיע בראש ההודעה [Nili priell] - ולא שמו של השולח, כפי שצריך להיות בהודעה המובנית, שהוא, כביכול, זיו רוטנברג. שמה של נילי פריאל יכול להופיע רק אם הודפסה ההודעה ממחשבה האישי.

• משורת הזמן ("נשלח") נמחקו תאריך ושעת שיגור הדוא"ל, כביכול. אי-הצגת הזמן נועדה מצד אותם מזייפים למנוע מבודקי ההודעה את היכולת להוכיח במהירות, משפטית, כי מדובר במסמך מזויף שלא שוגר ממחשבה האישי של נילי פריאל-ברק.

• מההודעה הטקסטואלית שכן מופיעה, גם אם נכונה היא, נמחקו מילים. שורות שאמורות להופיע נמחקו גם הן. דבר זה יוצר את הרושם כי למישהו היה עניין מיוחד להוציא דברים מהקשרם כדי להפליל את בני הזוג ברק.

בידיעות אחרונות יודעים היטב, או לפחות עלה בידם חשד סביר, כי מדובר במסמך שזוייף במקור, או למצער: במסמך שזוייף לאחר שנגנב בפריצה למחשבה של ברק-פריאל, דבר המהווה עבירה פלילית חמורה (ועל-כן העיתון לא יוכל להשתמש במסמך ולהציגו במלואו). לכן, בכיתוב לצילום המסמך, כביכול, נכתב: "המסמך הנראה כאי-מייל שנשלח לברק". וכאן עולה מאליה השאלה: אם חשדתם שמדובר במסמך שזוייף במקור ו/או לאחר שנגנב, מדוע פרסמתם? התשובה לכך: הרצון הברור להפליל את אהוד ברק, כמעט בכל מחיר - גם במחיר של פגיעה בעיתון והטעיית הציבור.

העובדה שבגליון יום שישי לא פרסמו בידיעות אחרונות אפילו מילה אחת בנושא חשיפת הודעת הדוא"ל, כביכול - שאותה הכתירו יום קודם "פרשת ברק: המסמך החדש", מלמדת כי מוזס ועורכי העיתון הפנימו כי הם עצמם יכולים להגיע לספסל הנאשמים. אחרי הכל, פרסום זדוני של מסמך מזוייף כדי להרוס את ברק ולסייע לאולמרט, הינו עבירה פלילית חמורה.

כך או כך, בשורה התחתונה: על היועץ המשפטי לממשלה להורות על חקירה משטרתית בפרשה זו כדי לחקור: אם אכן זויף המסמך [כפי שאכן אירע לדעתי, י.י.], אזי יש להגיש כתב אישום נגד האחראים לפרסום מקרב אנשי ידיעות אחרונות - שהרי היה בידם לפחות חשד שהמסמך מזוייף והם בכל זאת פרסמו; ואם אכן מדובר במסמך אמיתי, דבר המוטל בספק גדול, הרי שיש להעמיד לדין את ברק ורעייתו.

פרשן החצר של אולמרט, נחום ברנע, כבר "שרף עצמו" כשכתב שקרים ושכב על הגדר בשביל אולמרט-מוזס. את פרצופו האמיתי חשפנו כאן פעמים רבות ובאחרונה הוא הוריד פרופיל. לא, ברנע טרם התנצל על השקרים שכתב ועל הטעיית הציבור, וגם בימים אלה הוא מוסיף לשרת את אולמרט.

ובכל זאת: עכשיו צריך מטאטא חדש, שכיר עט חדש. לכן, ואחרי שהתפנה מטיפולו המגמתי בפרשת השר חיים רמון, מגויס בועז אוקון למימוש מטרותיו הנוספות של הבוס: ארנון מוזס. ואלה הן: הצלת אולמרט והכשת ברק עד כדי יירוטו וסילוקו מהמערכת הפוליטית. וכיצד עושים זאת? הנה כמה ממהלכי הצמד מוזס-אוקון:

• הניסיון לרצח אופי כלפי לדור-מזוז - עיתון ידיעות אחרונות גויס כדי להטיל דופי במהלכי התביעה, בכל הקשור להעדתו המוקדמת של משה (מוריס) טלנסקי. נחום ברנע ושמעון שיפר היטו שכם למאמץ המפוקפק. בועז אוקון ניצל לרעה את מעמדו כשופט (בדימ.), כדי להכות בפרקליט המדינה וביועץ המשפטי לממשלה. הוא וחבורת הפרשנים המפוקפקת האשימו את משה לדור ואת מני מזוז בהטעיה מכוונת של בית המשפט, בעצם זאת שטענו שהליך העדות המוקדמת מתחייב מחמת החשש שטלנסקי - אזרח אמריקני, לא יבוא לישראל להעיד בבית המשפט. אוקון נתן ידו לרצח אופי כלפי לדור-מזוז. והנה עתה, לאחר שפרקליטי טלנסקי הודיעו שהוא לא יתייצב להמשך העדות, לא ראינו מאוקון, גיבור קטן שכמותו, אפילו מילת התנצלות אחת. וזה אומר: או שאוקון התכוון מלכתחילה לפגוע ולהטיל דופי כדי לסייע לאולמרט, ולא להשגיח שייעשה צדק; או שאוקון נעדר יושר אינטלקטואלי שידריכו לתקן עוולות שביצע, גם אם טעה ופעל בשוגג;

• פרשנות משפטית מוזמנת - בטורו "פרשנות משפטית" מנתח אוקון את משמעות ההסכם שהציעה טאורוס ללקוחותיה. כבר כתבתי לעיל: ההסכם אכן מעורר שאלות ומבקר המדינה נדרש לזאת. עם זאת, ממידע שהובא ל-Nfc עולה כי פריאל-ברק אומנם התקשרה באמצעות טאורוס עם כמה לקוחות, אך איש מהם אינו נמנה עם אלה שנזכרו בתקשורת כבעייתיים. אף-על-פי-כן, אוקון מנסה בפרשנותו להציג את בני הזוג ברק כמי שיצרו הסכם פיקטיבי כדי לגייס, באופן בלתי-חוקי, כסף ממשקיעים. וכאן הוא חוטא לתפקידו כפרשן, במיוחד מאחר שהוא אינו מציג אפילו דוגמה אחת לעסקה בלתי-חוקית (תוך ניצול קשרים ו/או מעמד) שביצעו בני הזוג באמצעות טאורוס. ובמילים פשוטות: אוקון מנסה להפליל את ברק-פריאל על-בסיס השערות וספקולציות ממוחו הקודח.

• מיהו עובד ציבור - אוקון מציין בפרשנותו, כי עובד ציבור - שאסור על-פי החוק להשתמש בשירותיו תוך העדפה פסולה, ייחשב גם עובד בנק ועובד חברת הבזק. ואני מוסיף: עובד ציבור יכול להיחשב גם עיתונאי, קל וחומר פרשן משפטי המוסיף להתהדר כשופט (בדימ.). החובה היא דו-צדדית: אסור לידיעות אחרונות לפרסם ביודעין מסמכים מזויפים; אסור לאוקון לפרסם פרשנות משפטית ספקולטיבית שאינה נתמכת בעובדות, ואסור לאוקון לתת ידו לטשטוש האמת; ומצד אולמרט - אסור לאנשי אולמרט להשתמש בתפקידו של ראש הממשלה כדי ליתן תמורה לעיתון, בעד שירותיו. כותרתו הראשית של ידיעות אחרונות - "חבל שאסד ישלם על נשק שישראל תשמיד" (22.08.08) - המצוטטת כדברים מפיו של אולמרט, יכולה בנסיבות מסוימות להחשב כשוחד. כתמורה. אתם מסייעים לי להציל עצמי ולהרוס את ברק; ואילו אני משתמש במידע שבידי כראש ממשלה כדי לתת לכם יתרון על-פי עיתונים/מתחרים אחרים.

דרישה בלתי שיוויונית

לו היה מבקש אוקון לעשות צדק, הוא היה מעמיד דברים במקומם, ומציין: המבחן אינו בטיוטות הסכמים שהציעה פריאל-ברק, אלא בהסכמים שנכרתו - אם אכן נכרתו ואם הגיעו לכלל מימוש ושימוש בקשרים באופן בלתי תקין (ואת זאת יש לבדוק עד תום; כל מי שיש בידיו מידע בנושא מוזמן להציגו); הדרישה מפריאל-ברק להימנע מייצוג לקוחות בפני אותם 800-900 מקבלי החלטות בישראל הינה תמוהה ובלתי שיוויונית (אוקון מוזמן להציג דרישה זו לכל אותם בנים/בנות וגם בפני בני הזוג של בעלי תפקידים בכירים, בהם: דורית ביניש, עדנה ארבל, שמעון פרס, אהוד אולמרט, ציפי לבני, ועוד ועוד; וגם להציג דרישה זו בפני ארנון מוזס עצמו);

לו היה אוקון מבקש לעשות צדק, הוא היא מנסה לבדוק: ממי בדיוק מקבלת קבוצת ידיעות אחרונות אשראי לעסקיה, והאם הדבר קשור לעוצמתו של העיתון (להבדיל מחוסנו העסקי) ולקשרים האישיים המפוקפקים שטווה מוזס; ומה יחסי הגומלין בין אולמרט-רמון-אטיאס לבין ארנון מוזס וידיעות אחרונות; והאם העיתון של המדינה מקבל יחס מועדף אצל הממונה על ההגבלים העסקיים ואצל רשויות המס; והאם קיבל מוזס יחס מועדף בעצם זאת שלא הועמד לדין בפרשת האזנות הסתר ועבירות המס שביצע; ומה התמורה שנתן לעדנה ארבל, שהתגייסה או אולי נאנסה לסגור את תיקיו. לו היה בודק כל זאת, היה מגלה: לפי הפרשנות המשפטית שלו, ארנון מוזס היה נשלח אל מאחורי סורג ובריח; ואילו נילי פריאל-ברק הייתה מתגלית כצדקת. יחסית, כמובן.