שקשוק השקשוקה

סמי, יולי ומשפחת עופר יכולים לישון בשקט. לממן את הסרט של מיקי רוזנטל הם ודאי לא יממנו, אך אחרי הקרנת הבכורה שלו יכולים בני משפחת ההון להרגע מעט. "שיטת השקשוקה" יצר ציפיות גבוהות בקרב הציבור. היה בכך כדי ליצור מקדם מכירות לסרט שאמור היה לשבור את כללי המשחק.

אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. מדובר בסרט חסר שיניים, שמנסה להצטייר כסרט המאיים על מעמדה השליט של משפחת עופר, אך מתגלה כפודל נשכני אך לא כזה שגורם נזק גדול. האנשים הרבים שגדשו את האולם בסינמטק תל אביב באו לראות אירוע פורץ דרך, אך בפועל התגלה המחזה כנשיאים ורוח וגשם אַיִן.

מה הקשר למשפחת עופר?

היה שם הון, היה שלטון, וגם הקשר ביניהם עלה לא פעם, לעיתים גם בחוסר דיוקים שנובעים מתוך היכרות חובבנית עם המערכת הכלכלית ודרכיה. והיה שם גם מיקי רוזנטל.

רוזנטל, שהסתמן כתקוות שוברי השתיקה, התגלה כדג. ולא כי לא יכול היה להגיד, אלא כי לא היה לו מה. הסרט הראה את המדינה ומשרד האוצר במערומיהם, אך האחים עופר נותרו לבושים במיטב מחלצותיהם, כאשר פה ושם הכתים להם רוזנטל את החליפה בכתם שיורד בכביסה. למעשה, הסרט בכלל לא עסק באחים עופר. אלו היו רק התפאורה שלו, משהו ברקע שאפשר יהיה להתגולל עליו.

לכל אורך הסרט מופנית האצבע המאשימה כלפי המדינה על כך שמכרה את נכסי הציבור במחיר מוזל, שהתנהלה בחוסר שקיפות ובחוסר תקינות, ועל כך שלא מנעה מהלכים שהזיקו לה. אלא שבכך אין שום חידוש. לא האחים עופר המציאו את ה"שיטה". זו הייתה קיימת עוד הרבה לפניו, והם רכבו על הגל, כפי שהם יודעים לעשות.

מהסרט עלתה תמונה של משפחה שכל "חטאה" הוא היות מרכיביה אנשי עסקים ממולחים ומוכשרים, היודעים לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכם.

מיחזור חומרים

מיקי רוזנטל לא עשה שום דבר חדש שלא פורסם לפניו. שיטת השקשוקה לקחה את כל החומרים שפורסמו בעבר בעיתונות ועשתה מהם שקשוקה אחת גדולה. רוזנטל לא חשף אף פרשה. הוא רק הגיש לצופה מן המוכן, ורק עשה שירות לצופה בכך שטווה לו את הכל לכדי מארג אחד המסביר כיצד הגיעה משפחת הון להתעשרות על-חשבון המדינה. תחקיר עיתונאי חושפני לא היה כאן, וחומרים שכאלו יש בשפע. לכל היותר מדובר בעוד כתבת טלוויזיה נוסח כתבות סוף-השבוע המשודרות ביומנים המסכמים. אלא שהפעם אורכה היה ארוך מן הרגיל.

פולחן האישיות

יוצר הסרט מלין על כך שכל דבר שני הופך מייד להיקרא על שמו של איל ההון, אך בד-בבד מנציח את שמו שלו על-פני כל מסך, משל היה הוא עצמו נשוא הסרט. מסתבר שיש פולחן אישיות של עשירים וגם כזה לעיתונאים.

הכי קל היה לבוא באתר "מחלקה ראשונה", למחוא כפיים ולצקצק על כך שסוף-סוף קם מישהו ואומר את האמת, ומעיז, ופוצה-פה, ומצפצף וכו'. אבל חברים, לא הפעם. הסרט אפילו לא דיגדג את קצה חוטמה של משפחת עופר, ולדבר עליו במושגים של פרס פוליצר זה חילול כבוד המקצוע (או מה שנותר ממנו...).

הצלע הנסתרת

כמי שהתוודע לחלק מחומרי הצילומים של הסרט, הרי שלא ראינו כאן את האמת המלאה, שכוללת נדבך נוסף. גם במדינות אחרות קיימים נהלים וקיימות נורמות של צינון המחייבים עובדים בכירים. אלא ששם - בניגוד לישראל - יש גם עיתונות חוקרת, כזו שיודעת לשאול את השאלות הנכונות ואינה מפעילה צנזורה עצמית על פרסומיה שלה, מטעמים של כסף הון-ושלטון.

חלקה של העיתונות ביצירת המצב נעדר מן הסרט, ובכך חטא רוזנטל לצופיו. האם במקום טובת צופיו ובמקום ליצור סרט עיתונאי ברמה טובה, בחר ליצור סרט שמבחינה קולנועית ייקרה טוב והעדיף את שבא בסוף ההקרנה - תשואות הקהל הברנז'אי, כדי שזה יחמיא לו במדורי הביקורת בימים שלמחרת?