מן המפורסמות כי תרבות הפקת הלקחים במערכות הממשל בישראל לוקה מן היסוד, ודוחות הביקורת של מבקר המדינה הם עדות מוחשית המדברת בעבור עצמה.
מחדלי ההסברה של ישראל זכו זה מכבר לקיתונות של רותחין וצוננין גם יחד, ובכלל זה בדוח השנתי האחרון של המבקר; אם בכך לא היה כדי לחולל תזזית במערכות המעורבות בעניין, הרי דומה כי השיתוק המאפיין את כלי התקשורת הממלכתיים בערבית הוא בגדר שערורייה.
ההתעלמות הנמשכת ממציאות חמורה זו, לצד המאמץ לעסוק בנושא השידורים בערבית רק ב"חצר האחורית" של רשות השידור, מאפשרת לעבור לסדר היום גם לנוכח סגירתו ב-קול ענות חלושה - של ערוץ הטלוויזיה הלוויני של רשות השידור (ערוץ המזה"ת), שהוגדר בשעתו כגולת כותרת של ההסברה הישראלית במרחב הערבי-מוסלמי.
מדהימה העובדה שאזכור כוונה אפשרית לסגירת "ערוץ המוסיקה" חוללה גל של מחאות וקיתונות של ביקורת בציבור, בעוד הכרסום המתמשך בפועל בכלי ההסברה בערבית נתקל באדישות רועמת. על כך יש להלין כלפי רשויות השלטון, החל בשר הממונה על רשות השידור, עבור במערכת הביטחון, משרד החוץ וראש הממשלה בעצמו.
העדרה של ישראל מזירת התקשורת בערבית במזה"ת, מקבעת מסרי תעמולה עוינים בתודעתן של אוכלוסיות בעולם הערבי והמוסלמי, ושומטת מידינו את האפשרות למאמץ מאזן, במגמת קיזוז נזקים. האמור לעיל היה רלבנטי בתקופת המלחמה בעירק, וכוחו יפה שבעתיים בכל האמור בהתנהלות הישראלית מול הזירה הפלשתינית, בפרט בתקופה רגישה ושברירית שבה אנו מצויים בעצם ימים אלה.
סקרים והלכי רוח שמקורם בעזה ובגדה מצביעים על תמיכה גורפת של האוכלוסייה האזרחית בהודנה, ועל שאיפה לעגן את השקט הזמני לכלל מציאות של קבע. נתון זה משווע למאמץ ישראלי מסייע, שיהיה בו כדי לשכנע את האזרח הפלשתיני כי ההודנה היא מהלך משתלם. בהקשר זה נודעת חשיבות להצגת שחרור האסירים על-ידי ישראל כצעד בונה אמון, בהיבט ההומניטארי והפרקטי כאחד.
מסרים אינפורמטיביים ברוח זו, יהיה בהם כדי להפיח רוח של תקווה, לצד גימוד התרעומת הבכיינית הפלשתינית בדבר הפרת "מפת הדרכים" על-ידי ישראל. כך הדבר בהקשר להישגיו של ראש הממשלה הפלשתיני בפעילותו בזירה הבינ"ל, ובכלל זה קבלת מענקים כספיים נדיבים מידי ארה"ב, שינוצלו לרווחת האזרחים.
פעילותו הדסטרוקטיבית של יאסר ערפאת בעיתוי זה, חייבת לקבל מענה הסברתי הולם ומיידי בכלי התקשורת בערבית; כך למשל איש לא התפלמס עם טענתו השקרית בעליל מה-4 אוג' 2003, לפיה "ישראל מודיעה על שחרור 400 אסירים ובינתיים הם עצרו 800 פלשתינים נוספים". מוטיב תעמולתי גס ופשטני, שניתן להזימו כהרף עין, מחלחל כאמיתה וטורף את קלפי המחווה הישראלית, כלא היתה.
בהנחה שלממשלת ישראל יש עניין אסטרטגי בשימורה של הפסקת האש ובחידוש הדיאלוג המדיני עם ההנהגה הפלשתינית החדשה, מן הדין שתינתן תשומת לב מיידית לחובה הגלומה בחיזוק ותגבור אמצעי השידור בשפה הערבית. העניין דחוף ו"בוער" מכדי שיעלה הצורך בכינון ועדות ובהקצאות תקציביות, גם מפני שהוכחה הזיקה שבין הפסקת האש לבין חידוש הפעילות הכלכלית הנמרצת בארץ.
המשך הפקרת הספקטרום התקשורתי בשפה הערבית לחסדי אויבי השלום, או לעומת זאת, מהלך מהיר לאיזון המסרים העוינים הוא עניין הנתון בידינו. נחוצה אפוא התערבות מגבוה לתיקון העיוות המיותר ללא דיחוי נוסף.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
