30,000 הרוגים ורוז גם

מדינה שלמה רותקה לאקרני הטלוויזיה ימים ארוכים ומורטי עצבים עד שנמשה מקרקעית הירקון התיק האדום ובו גופתה של רוז האומללה. כולנו מתעבים את הסב שהודה במעשה, ושונאים את האם החשודה בשיתוף פעולה.

ומה באשר למיכאל הקטן שאימו הטביעה אותו בגיגית? מעשה זוועה בלתי נתפש ומעורר חלחלה. והילדה הודיה קדם, שאביה המפלצת רצח אותה בדם קר לפני כחמש שנים, קבר אותה ביער והעז להתלונן במשטרה כי נעלמה ואינו יודע לאן. ובעוד אנחנו מתקשים לעכל את הזוועות המוקרנות מול עינינו, מתפרסמת הידיעה המצמררת כי מיום הקמת המדינה ועד היום נהרגו בכבישים 30,000 בני אדם, יותר מאשר בכל מערכות ישראל.

ובשעה שאנחנו מזדעזעים מסופם הבלתי נתפש של רוז, מיכאל והודיה, ואומללים אחרים שנרצחו לזוועתנו בידי הוריהם, אנחנו אטומים לגורלם הנורא של אלפי הילדים והילדות שרבים מהם נקטלו בכבישים באשמתם של מבוגרים, בהם הורים רבים המשתוללים בכבישים והורגים (כמובן שללא כוונה זדונית) את ילדיהם, ילדי אחרים ולעיתים גם את עצמם. ממש לא ייאמן כיצד מדינה שלמה מייחלת לשחרורו של החייל גלעד שליט, בעוד שבשדה הקרב בכבישים הרגנו ונהרוג, בגלל נהיגה רשלנית פושעת, מאות חיילים על לא עוול בכפם.

כמה קל להאשים את התשתיות (בעברית קלה את הכבישים המחורבנים) ולהתעלם מ"הגורם האנושי" (שאינו מונח מקצועי בלעדי לפסיכולוגים). עלינו להפנים שהגורם האנושי הוא כל אחד ואחד מאיתנו, כאשר כל המומחים מסכימים כי חלקו משמעותי במרבית תאונות הדרכים. לפיכך, עיקר האשמה באלה הנוהגים במהירות מופרזת, חוצים צומת באור אדום, נוהגים במצב של שכרות, מדברים בטלפון בשעת נהיגה, נמנעים מאיתות בפנייה ובעקיפה, חוצים קו הפרדה רצוף, לא מצייתים לתמרור עצור, לא עוצרים במחסום רכבת, ועוד עברות תנועה רבות שלא הוזכרו, שהחוטאים בהן הם מלאכי המוות של הכבישים.

והעבריינים האלה יושבים מול הטלוויזיה, מצקצקים בלשונם, וברוב צביעות מתעבים רוצחי ילדים. בעוד הם עצמם יוצאים לכביש, ובנהיגה פרועה תוך צפצוף על חוקי התנועה, הם הרוצחים בכוח, שאם ימשיכו להשתולל הם ירצחו אותנו היום, מחר או מחרתיים.

קשה להבין מדוע התקשורת לא הקדישה לאותם אלפי ילדים שנרצחו בכבישים את אותן שעות שידור שהקדישו לרוז, למיכאל ולהודיה. ייתכן שאילו היו מצלמים ומראיינים את אלפי ההורים השכולים שילדיהם נקטלו בכבישים, ממלאים את העיתונים בסיפוריהם של הילדים האומללים, ובצילומי תקריב של עיניהם הניבטות בנו בתמימות, דוגמת עיניה התכולות של רוז- ייתכן שחלק מהמשתוללים והרוצחים בכוח, היו מרסנים את עצמם בכביש, ובכך היו ניצלים חייהם של אלפי ילדים ומבוגרים הנידונים למוות בכבישים.

ואנחנו הנהגים האלמונים, המקפידים לציית לחוקי התנועה, הבטוחים שאין זהירים מאיתנו בשל הקפדתנו על חוקי התנועה, הגיע הזמן שנבין כי המכונית בה אנחנו נוהגים הופכת לפצצה מתקתקת בשעה שאנחנו מסיחים את דעתנו ולו לשנייה אחת מהנעשה בכביש: כמו בהקלדת מספר בטלפון, בשליפת תקליטור או בחיפוש תחנה ברדיו. עדים לכך הילדים דוגמת רוז המקסימה, שנקטלו בכבישים בידינו המבוגרים, שלמרבית האבסורד אנחנו האחראים לשלומם.

ראוי שהרשות הלאומית לתאונות דרכים תפיץ בתשדירי שירות בטלוויזיה, בשלטי חוצות, ובמיליוני עותקים ברחבי הארץ, את תצלומה של רוז הקטנה שכולנו מאוהבים בה, תחת הכותרת "נהגו בזהירות! אל תהרגו אותי שוב בכבישים". אם יינצלו בכך חייו ולו של ילד אחד, דיינו...