במפת הגסטרונומיה הישראלית תופסות, זה מכבר, המסעדות האיטלקיות את השלב העליון במרומי הסולם הקולינרי. אחת מהן, "אמורה מיו" (רחוב אבן-גבירול 100 בתל אביב), נחשבת, מזה שנים, לכותל המערבי של מטבח ארץ המגף בארץ. הטרטוריה העממית, בהנהלתם האמונה של השף, שלומי סלמון, וזוגתו, סוזאנה, איטלקיה בעצמה, התמחתה במיוחד בהכנת פסטות, פוקאצ'ות ומאפים למיניהם בתנור-אבן, הכל מתוצרת עצמית. השניים היו, אגב, הראשונים שיבאו לארץ את הלזניה והקלצ'ונה.
עיצוב המסעדה תורם אף הוא לאווירה האיטלקית האותנטית שלה: גוונים חמים ומזמינים, קירות מעוטרים בתמונות ממחוזות איטליה השונים, בר אינטימי, שולחנות וכסאות מעץ, כמיטב המסורת הנהוגה בארץ המגף.
לעת ערב הסבנו, שני זוגות, מכורים לגסטרונומיה האיטלקית, ליד השולחן המרכזי במסעדה, כשעלינו רוכן השף המנוסה, שלומי, מציע בגאווה רבה את מרכולתו הקולינרית. פתחנו בברוסקטה פומודורו - לחם קלוי, תוצרת הבית, בתוספת עגבניות, שום, שמן-זית ובזיליקום. המנה איבדה מעט מפריכותה, וככל הנראה השתהתה יתר על המידה במטבח עד שהגיעה לשולחננו.
הקלצונה עשר
אבל, הפיצוי בא עם המנות העיקריות, והגדולה מכולן הייתה הקלצונה (באיטלקית: תחתוני אשה) מסוג "ציה פאטינה" - בצק, דמוי אמפנדה גדולה, אפוי בתנור-אבן ונטול כל שומן, במילוי ארבע גבינות: מוצרלה, פרמזן, קשקבל ורוקפור, עם עגבניות טריות, פטריות ורוטב-עגבניות. המאפה הפריך, שנימוח בפה, היה לעילא ולעילא ומשביע מאוד במנתו הנדיבה. ובכלל, הקלצונה הוא הספסיאליטה המנצח של "אמורה מיו", עד כדי כך שלא הצלחנו למצוא לו מתחרה כלשהו במסעדה איטלקית אחרת בארץ.
מבין מבחר הפסטות העשיר בחרנו בניוקי "ציה רוזטה", ברוטב עגבניות, שמנת ופרמזן. רוטב העגבניות היה דומיננטי מדי וכמעט ביטל בשל כך את טעמו של בצק הניוקי עצמו. בת הזוג, לעומתי, הלכה על ה"ציה ג'וליה" - פנה בשמנת וזעפרן, שהיה, לדבריה ממש לעניין: עדין, וכמו שהאיטלקים אומרים: אדנטה . הזוג השני, שהסב עמנו לשולחן, הזמין את ה"ציו קלאודיו" - ספגטי בשמן-זית, עם חזה-אווז, זעפרן ופרמזן. לפי עדותו, גם מנתו הייתה מעודנת כמו שצריך. את טעם המרירות של התבלינים הפיגו שני בקבוקי-סודה גדולים של "סן-פלגרינו".
ואז הגיע תורם של הקינוחים. אנחנו נשארנו נאמנים, כמנהגנו, לטירמיסו, שהיה מעודן ומוקצף כראוי, אבל, משום מה, נעדר ממנו הליקר, החיוני כל כך ושמשביח כל כך את טעמו. הזוג השני בחר בקרם ברולה, שהיה, לפי עדותו, מעודן וערב לחיך. אל הקינוחים שלנו נלווה אספרסו כפול, עם ניחוח איטלקי אמיתי.
תמורת הארוחה לארבעה שילמנו 342 שקל, כולל תשר. השרות היה מעולה, אך לעומתו, השירותים דווקא טעונים שיפור בנקיונם. בסיכומו של דבר זיכינו את "אמורה מיו" בציון 8 בסולם של 10 נקודות.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
