האם יכלו קללות תשס"ח וקלקוליה?

שעון יום הדין (The Doomsday Clock) המפורסם של ביולטין מדעני האטום הוזז כמה דקות אחורה, בתום המלחמה הקרה. בשנת 1988 הצביע השעון על שש דקות לפני סוף העולם. בשנת 1995 - הוזז לחמש-עשרה דקות לפני סוף העולם, ומאז הוא מתחיל לצמצם פערים.

כיום - מצביע הוא שוב על חמש דקות לפני סוף העולם. לו הייתי צריך לכוון את שעון יום הדין של מדינת ישראל, הרי הייתי מעמידו קרוב בהרבה לסוף המדינה. בתשס"ח התקרבנו מאוד אל רגע האמת, כיוון ששילוב מדאיג של גורמים בסינרגיה שלילית מעמיד ספק חמור על שרידותה של המדינה.

ראשית, השחיתות, שנוצקה ביודעין ובכוונה תחילה לתוך התרבות הפוליטית של מדינת ישראל על-ידי אבותיה המייסדים - כלומר, זקני מפא"י. כבר בשנות העשרים הותר למעול בכספי האומה, בתנאי שהועבר נתח רציני לקופת המפלגה. כשקמה המדינה, זו הייתה השיטה, והיא השתכללה. מי שלא מאמינים - יעלעלו בספריו המדהימים של אפרים קישון, שידע לצחוק מהשיטה. כיום השחיתות אינה צחוק, אלא איום אסטרטגי על קיומה של המדינה.

הליכתו של אולמרט הנה רק הפוגה (תהדיה) קלה. רק אם יוגשו כתבי אישום נגדו (מה שלא קרה קודם לכן) - אסיט את שעון האימה מעט אחורה.

שנית, ביטחוננו, הכושל לא מעתה, מזמין התקפות ואיומים. ישראל נתפסת שוב בעיני אויבינו ובעיני סייעניהם כגוף חולה, עייף וכושל, המחכה למכת החסד.

שלישית, כלכלתנו המקרטעת (גם כן - אינה חידוש). תמיד אמרו, שכשבארצות-הברית מתעטשים, אצלנו תהיה דלקת ריאות. עכשיו אנחנו כבר בעיצומה של דלקת הריאות, ועוד רגלנו מועדת.

רביעית, מנהיגותנו המפוקפקת. עיינו בערכים - אהוד אולמרט (ברוך שפטרנו) וציפי לבני, מחליפתו.

חמישית, אין מנגנוני בקרה - לא בממשל (כנסת חלשה ואדישה ומבקר מדינה לא-נשכני) ולא בתקשורת (פודל השמירה על הדמוקרטיה מזמן הפך לבדיחה מרה וצהובה) - ואדישות הקהל. בשום מקום בעולם המערבי לא תמצאו רמה כה גבוהה של הליכה על סף חורבן עם אדישות מוחלטת של הציבור. שום דבר, חוץ ממופע רוק, אינו מצליח להוציא את הישראלי מביתו; אפילו לא תבוסה מחפירה בקרבות (ואני מסתכל ארבעים שנה אחורה ...).

כאמור, הבעיה הנה סינרגיה שלילית בין הגורמים השליליים, שמחריפה את השפעתם, ומסכנת את קיומה של המדינה. בראש המדינה עומדת ממשלה, שיהיה לה, כנראה, רוב, שיחזיקה בשלטון - למרות שאין לה שום תמיכה בעם. סן ממשלת קומבינה בין מפלגה מושחתת לבין שופט (בדימ.), שמעד במילוי תפקידו, ואליה מצטרפים כל הכדאיניקים, שזוחלים אל הכיסא המובטח. זה קורה, בין השאר, כיוון שרוב הח"כים בכנסת הנוכחית לא יצליחו להיבחר מחדש. הם אינם מטומטמים לסכן שנתיים של הכנסה נאה ביותר ושל פרנסה נוחה למען טובת העם והמדינה.

לכן, ממשלת הביזיון - בהרכב זה או אחר - תמשיך להנהיגנו לטמיון, ולקרבנו לסוף המדינה, ואולי ר"ל לסופו של העם היהודי בעולם.

שתיקת הכבשים תובילן אל המנגל. הכל קורס, ובפומפי החדשה נמשכות החגיגות, ועליהן מנצחת ממשלת הזדון, המספקת לחם ושעשועים ללהקת הלמינגים.