לך נא הביתה עכשיו, אדוני ראש הממשלה, מהר פן תאחר. לך בבקשה מרצון, מדעת, בהכרה ברורה, חדה ונוקבת, כי אינך יכול שלא ללכת. כי הגיעו מים עד רפש.
לך עכשיו, ויפה שעה אחת קודם - כלומר עכשיו! אם לא מרצון למנוע את הבושה, שכבר מתחילות להמיט עליך רחש החקירה המבעבעת ואדי התבשיל הלא-מהביל שעלול להיקדח ממנה, מכורח החרפה שאתה עלול להיחרף בה.
לך עכשיו, עדיין גאה ולא מוכה - גם אם כבר לא בלתי נגוע, בוודאי לא מובס - כי אחרת תגרש אותך דעת הקהל, שלא תוכל לשאת עוד את חרפת המשך כהונתך.
לך, אדוני, כי אתה חייב. כי אין לך דרך אחרת. הקשב לרטינות, להמהומים, לרחשים, ללחישות. הטה אוזן לאחורי גבך ושמע את הקולות הסכיניים הבוקעים שם. גם השארית הקצובה היא זמן שאול. קול אורלוגין קורא חצות. אין לך עוד חמש דקות. כבר לא. הו, לא.
לך עכשיו, אדוני, אפוף בענן החשדות הערפילי - "רחש חשדות ודבר אשם" כמאמר המשורר (אלתרמן) - כאשר בינך לבין קצך כאיש פוליטי מפריד שעון החול האוזל וחוצצים הספק וחזקת החפות המוענקת לך כאדם "שטרם הוכחה אשמתו". לך עכשיו, נהנה מחמת הספק, בטרם תיצרב במכוות האשמה.
לך עכשיו, בטובך, להיספן ולשכון לבטח בבית המידות המפואר שלך, בהיכל הכפרי, בחווה הטירתית, המעטירה והקצת-חשאית שלך, מול המדבר הפתוח, על נופו המרגיע, על השקט הכובש, על פריחותיו וריחותיו, על כימשונו הצהוב, על עצבונותיו.
לך נא איש יקרות אל נוף הגבעות הרכות וצפה אל האופק הקרוב, הנושק, אל האדמה השותקת, שבתוכה נחה עולם את מנוחת העדן שלה אשת חייך, לילי רעייתך היקרה, המפוארת והאצילה, יהי זיכרה ברוך.
לך אל חלקת הקבר של האישה שחסרונה כה מייסר אותך, האישה שאתה זקוק לה ומשווע אליה נואשות, וזה כה טבעי, כה אנושי, אלוהים איך אתה נושא לבדך את נטל האשמה הנוראה שטופלים עליך כיום מכל עבר.
ותגיד לה שם, בשפת הסתרים הסודית והאינטימית שלכם, רק שלכם, שהכל קרה וקורה בגלל אי-שימת לב דקדקנית לפרטים הקטנים, לרשלנות ושלומיאליות ואולי טיפ-טיפונת זלזול (יש המרבים להשתמש כיום בביטוי 'חטא היוהרה'), דברים הלכו ותפחו: הדק התעבה וצל ועכבר הפכו לשמש ולהר, וכך, בלא שליטה, יצאו דברים רעים וקשים, הפוכים, גם אם דבר מן הדברים שבגללם עולים עכשיו החשדות הכבדים לא נבע - חלילה - מכוונה לא טהורה. ואת, לילי, עדתי, שבועת לבי. שכה אחיה.
ארוז את החפצים, אדוני הנכבד, את הניירות, את המזכרות. תזדכה על הציוד, פנה את הלשכה, החזר מפתחות. שלום ולהתראות.
סליחה אדוני, אבל אתה חייב ללכת, כי הכתם כבר גדול ועבה מכדי להסירו. הוא כבר דבוק בך לא רק כרבב (בטון יצוק?) אלא כאות קין, מוצק, קרוש. הוא כבר אינו פירור שניתן לנשוף עליו, לנערו מדש המקטורן או משיפולי העניבה.
אם תלך, תחסוך לעצמך את ההתבזות הבלתי נמנעת. תחסוך מעצמך מכאוב וייסורים. אפשר כי אם תלך עכשיו, גם אם החקירה תימשך והחשבון יהיה מר נוקב, אולי - הלוואי, למענך, למעננו - הדין יהיה רך ומתון יותר, אולי אף מתחשב.
האוויר החם יתקרר. החקירה אודות מעשיך ומעשי בניך תאבד נפח וגובה. היא תצטמק, אולי אף תתפוגג העניין הציבורי בה יפחת. אחרי הכל, מה כבר יכול להיות לאחר השיא?
נקוט את הצעד שנקט בשעתו עייזר ויצמן, לשעבר נשיא המדינה, חכם ומחוספס, שחש איך העובדות, האמת, המציאות, לופתות את צווארו ומתחילות לסגור ולהדק, גם מהכס קדוש של היוקרה והכבוד והלך הביתה, שעה אחת קודם ההתרסקות.
אל תאחז נא עוד נואשות בקרנות המזבח, עד שרעידתן תמוטט אותו עליך, בעודך נעקד עליו, עד שהכל יקרוס. עד שתאבד.
לך עכשיו, בעוד הסדקים נפערים ומתרחבים, רגע לפני השבר, רגע לפני המפץ הגדול. עדיין לא בבושת פנים אבל קצת כבר כבוי מבט ומושפל עיניים.
זה נראה רע. זה מריח רע. זה מרגיש רע. רק אתה- אפילו לא בניך - יודע, אדוני ראש הממשלה, מה כה רע ועד כמה רע.
אבל עדיין, בתוך הרוע הסוגר עליך, אתה יכול לקום ולעשות מעשה טוב, אשר בנסיבות הנוכחיות הוא מתבקש, הכרחי, כמעט בהול - לך הביתה, גנרל אמיץ, גיבור ישראל.
אני אזיל דמעה ואמחה אותה. לא יודע למה, אבל אני מחבב אותך. לכתך יעכיר את מצב רוחי. אני אצטער. אחרי הכל, לא עשית רע לאיש וגם כראש ממשלה אתה בהחלט לא רע, איש טוב.
לך בשלום. עכשיו.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
