האג'נדה החברתית כגורם למשבר הכלכלי

פעם קראו לזה "סוציאליזם", הגדרה המעוררת אצל רבים מאזרחי העולם הקשרים שליליים: הלאמת רכוש פרטי, משטרה חשאית, גבול נעול, מחנות כפיה, "חינוך מחדש", סטאלין ומאו, קובה. לכן התבסס במערב הדמוקרטי דגם משטר שונה מזה כ-80 שנה: סוציאליזם מרוכך שנקרא "סוציאל דמוקרטיה", או משטר "חברתי".

המשטר החדש החליף את הקפיטליזם שרווח חלקית במאה ה-19. משטר שמתבסס על קדושת הקניין הפרטי: מה שהרווחת ביושר שייך לך. אפילו למדינה אין זכות להלאים את רכושך בצורת מסים אלא בנסיבות חריגות מאד: בעיקר לצורך אספקת מוצרים ציבוריים מובהקים כגון תשתיות, מערכת המשפט, משטרה וצבא. כמובן שאין לממשלה כל זכות להחרים חלק מרכושך (מיסים) ולהעניק אותו לאחרים. ברכת הקפיטליזם ושרידיו הייתה המהפכה התעשייתית והטכנולוגית שהעלה את רמת החיים ותוחלת החיים של מיליארדי אנשים בעולם, והפכה מוצרי יוקרה למוצרים עממיים. הקפיטליזם היה לתקוותם של המוני הרעבים, חלקם הקטן היגר לאמריקה שנשאה בעבר הרחוק את דגל החופש והקפיטליזם.


אם קפיטליזם לא קיים – אי אפשר להאשים אותו במשבר הכלכלי

מזה עשרות רבות של שנים אין בעולם מדינה קפיטליסטית, אין שום משטר קפיטליסטי. בכל מדינות העולם שלטת האג'נדה החברתית. אמריקה נולדה קפיטליסטית ולכן כמורשת תרבותית יש בה ציבור, גדול יחסית למדינות אחרות, של אזרחים תומכי קפיטליזם אך גם בארצות הברית הם מיעוט. האג'נדה החברתית שלטת באקדמיה, בתקשורת, בממשל ובבתי הנבחרים, גם בקרב ה"רפובליקנים". פוליטיקאי שלא יישבע אמונים ויצהיר שהוא "חברתי" – לא ייבחר שנית, גם בישראל. יחד עם זאת, שגשוגה של מדינה ורמת החיים של אזרחיה נקבעים, חד-משמעית, לפי מידת החופש של אזרחיה ומיעוט מעורבות השלטון בכלכלה. במילים אחרות: ככל שמדינה מתרחקת מקפיטליזם - אזרחיה עניים יותר. כאמור, כולם רחוקים מקפיטליזם מי יותר ומי פחות.


שיטת המשטר במערב: "דמוקרטיה חברתית"

המשטר החברתי הנפוץ בעולם גורס כי המדינה צריכה לספק את צרכיו "הבסיסיים" של האזרח בלי קשר לכישרון, לעבודה, או להצטיינות. כסף אינו בהכרח תוצאה של עבודה ושל מכירת שירותיך ומוצריך לזולת שזקוק להם, אלא פרי חלוקה שנקבעת על-ידי השלטון (הפוליטיקאים). מכיוון שלא יכולה להיות הגדרה אובייקטיבית ל"צרכים בסיסיים" – צומחת הרשימה ומתפתחת מידי מערכת בחירות, כי הדרך להיבחר היא לדקלם לבוחרים את האג'נדה החברתית ולהבטיח יותר כסף תמורת פחות עבודה. לא קיימת חוקה שמונעת הבטחות סרק. כך נולדו הזכות ל"בריאות חינם", "חינוך חינם", "הזכות לעבודה", והזכות ל"דיור בר השגה", אוניברסיטה חינם, קביעות בעבודה, זכויות אם חד-הורית, זכות לקצבת חרדים וזכות לקצבת ילדים, זכות למענק מחקר, זכות למפעל מאושר וזכות להגנה מתחרות עסקית. מאות זכויות כי לכולם "מגיע". אבל מישהו גם צריך לשלם.

האג'נדה החברתית "מגינה" גם על מקומות עבודה, גם אם החברה חדלה מזמן לייצר מוצר שמישהו אחר מוכן לקנות. למנהלים אין סיכון והבונוסים זורמים. אבל מישהו צריך לשלם עבור כך.

אבן יסוד בדמוקרטיה החברתית הן קבוצות הלחץ המאורגנות, שיונקות כסף והטבות מתקציב המדינה ללא שום קשר לתרומתן לייצור העושר. זרם הכסף תלוי בלעדית בכוחן לגרום נזק לפוליטיקאים או לצ'פר אותם. לא מדובר רק בטייקונים של "הון ושלטון" אלא גם באלפי עמותות, לוביסטים, ואפילו סטודנטים או אמהות חד-הוריות. לכולם "מגיע". העיקרון זהה בירושלים, בשוודיה או בוושינגטון. אבל "מישהו" צריך גם לעבוד ולשלם, לייצר את העושר. קצרה היריעה מלפרט את כל המנגנוני משטר הדמוקרטיה החברתית. זה גם מייגע. ככל שהמדינה יותר "חברתית" גדלים גם צרכי המימון של הביורוקרטיה הממשלתית שעוסקת בחלוקת כסף ובפיקוח על שלל האיסורים (רגולציה) שהם חלק בלתי נפרד של כל משטר "חברתי".


הכלכלה האמריקנית כורעת תחת נטל ה"אג'נדה החברתית"

הכלכלה האמריקנית אינה כורעת בגלל נטל אגרות החוב המפוקפקות של הבנקים למשכנתאות, זה רק הסימפטום של המחלה, אחד מהם. הכלכלה האמריקנית כורעת תחת נטל האג'נדה החברתית שצומחת בעקביות מזה עשרות שנים. בעשורים האחרונים נוסף עליה נטל האג'נדה הסביבתית. לעשרות מיליוני אמריקנים "זכות מוצדקת" לקבל כסף שלא בתמורה לעבודה. מישהו צריך לשלם על הצלת הבנקים להלוואה וחיסכון בשנות השמונים ועל הדפסת כסף ל"הצלת" הכלכלה בעקבות משבר חברות הדוט-קום בתחילת שנות האלפיים. מישהו צריך לשלם כדי לקיים את מנגנוני מאות הסוכנויות הפדראליות שעיסוקן בפיקוח ורגולציה על רוב תחומי החיים של האזרח האמריקני. אותו "מישהו" גם צריך לשלם עבור האיסור לחפש נפט באלסקה ובחופי הים, על האיסור להפיק חשמל זול מתחנות כוח גרעיניות ועל סבסוד תוכניות הזויות לאנרגיה חלופית.

החשבון מוגש לבסוף למשק האמריקני: כושר התחרות של מוצרים אמריקנים נפגע אנושות ובהדרגה מתבססת מפה שונה של מפיקי העושר בעולם: יצרני העושר החדשים מתרכזים במזרח אסיה ובמדינות הנפט. זה לא קרה בין לילה. זהו תהליך שנמשך כבר מספר עשרות שנים: המערב שמוסיף בעקביות על גבו נטל "חברתי וסביבתי" לעומת המזרח שמגדיל בהדרגה את כוחו הטכנולוגי והתחרותי; הממשלה הסינית שנפטרת מחברות ממשלתיות מול ממשל אמריקני שמלאים חברות. בשלב מסוים גם רמת החיים צריכה לעבור התאמה לכושר האמיתי של ייצור העושר, לחלוקה מחדש של העושר העולמי. אלה שורשי המשבר הנוכחי.


והעתיד תמיד מגיע...

הממשל האמריקני הצליח עד כה לדחות את "ההתאמה", את הירידה ברמת החיים, בעיקר באמצעות הלוואות "גישור" מהעולם הרחב: הנפקת אגרות חוב ממשלתיות והזרמת הכסף לאזרח האמריקני. בנוסף, הקל הממשל על האזרח לקחת הלוואה ישירה באמצעות הורדת הריבית הרבה מתחת לריבית שהשוק היה קובע אלמלא התערבותו. הממשל גם "עודד" פיקציות כלכליות כגון פראדי ופאני (הבנקים למשכנתאות) שעזרו לבסס את אשליית העושר לקראת "דיור בר-השגה". חוקים "חברתיים" אילצו בנקים להלוות כסף ללא בטוחות ל"שכבות החלשות" שהצליחו כך לשמור באופן מלאכותי על "רמת החיים", ובעזרת הריבית הנמוכה מלאכותית נוצרו תנאים שהקלו על אנשי עסקים להמר עם סיכון נמוך (אחר כך הם מכנים זאת "תאוות בצע").

האמריקני, שאינו מצליח מזה זמן רב לייצר די מוצרים ושירותים כדי לתמוך ברמת החיים שלו, מגשר על הפער בין הכנסותיו הריאליות לבין הוצאותיו באמצעות מנגנוני האג'נדה החברתית שתכליתם הפוליטית היא תמיד "לדחות את המשבר עד לאחרי הבחירות". אבל תמיד יש בחירות קרובות.

עכשיו מנסים טובי ה"מומחים" והתקשורת בעולם ובישראל לשכנע אותנו שניתן להינצל מביצה טובענית אם הטובע ימשוך בשערות ראשו. אלו הן "תוכניות החילוץ" של ממשלות המערב. מנסים לשכנע את הציבור שבכלל אין "בעיה אמיתית" – הכול רק פסיכולוגיה ואם הממשלות רק יצליחו "להחזיר את האמון" הכול יבוא על מקומו בשלום. האמון במה ובמי? כוונתם הבסיסית בקמפיין להשבת האמון היא לשכנע את הציבור שהפוליטיקאים יכולים להמשיך ולייצר עושר באמצעות גלגול אינסופי של הדפסת כסף והנפקת ניירת בשם אגרות חוב ממשלתיות אותם מזרימים במסגרת "תוכניות החילוץ".

עושר של אומה אפשר ליצור רק מעבודה אמיתית, מייצור של מוצרים ושירותים שמישהו בעולם מוכן לקנות מרצונו החופשי תמורת זיעת כפיו. עושר אמיתי לא נוצר על-ידי נגיד הבנק המרכזי שמוריד את הריבית כדי לממן צריכה שוטפת באמצעות הלוואות זולות. הדמוקרטיות החברתיות מוכרות לאזרחיהן מקסם שווא: לא מוכרחים לעבוד עבור כסף. בכוחו של השלטון לייצר עושר ולחלק אותו להמונים, ולכן "שיקולים כלכליים" הן מילים גסות ובלתי נאותות פוליטית לעומת האג'נדה החברתית.

ייתכן, רק ייתכן, שגם הפעם יצליח הממשל האמריקני לדחות את המשבר על-ידי הזרמת טריליוני דולרים למשק. הקמפיין ל"השבת האמון" יצליח גם בסיבוב הזה. ובמקרה של "הצלחה" – תיסלל הדרך למשבר הבא. הנפילה תמיד תהיה מגובה רב יותר ומשך הזמן בין "משבר" ל"משבר" ילך ויתקצר. התאמת רמת החיים לעושר האמיתי (הנמוך יותר) שמיוצר על-ידי אמריקה ה"חברתית" בו תבוא. אין ניסים. השינוי האידיאולוגי שהכרחי להבראת הכלכלה האמריקנית אינו צפוי כל עוד המערכת המעוותת מצליחה איכשהו לשרוד.