אם יש אח ורע למונח הזוי, הרי זהו גדעון לוי דמתקרא "עיתונאי". האיש בנה לו עולם מוצק משלו, עיצב את מציאותו העצמאית והבלתי תלויה, קבע לעצמו דרכי מוסר ומידות, יצר בהבל פיו ובקצה קולמוסו אוהבים ושונאים, צבע לו הוויה בגוונים אינפנטילים ועם המטען המטופש הזה הוא יוצא להטיף לאנשים חושבים, שיש להם מציאות אחרת, רחוקה ת"ק פרסה ממציאותו הוירטואלית.
גדעון לוי הוא מוסד! עצם הבריח של השמאל הישראלי הנאור. מה פה לא ברור? יש כיבוש ארור, הכיבוש משחית כל חלקה טובה, כוחות הביטחון הם קלגסים, המתנחלים שנואי נפשו "בוזזים כרמים ושורפים שדות של איכרים עניים [...] שהמטתם עלינו אסון, בכייה לדורות. שבמעשיכם ציוויתם עלינו מלחמות ושפך דם וברוטליזציה של החברה. שאלמלא הייתם שם, כולנו כבר לא היינו שם, בארץ לא לנו." (הארץ, 26.10.2008)
מה יש לדבר? צלילות המוח בהתגלמותה. אלא שבתוך כל ההבל הזה מסתתרת אמת מרה. גדעון לוי הוא פשוט יהודי-אנטי-ציוני! אפילו הגיונו המעוות הנובע ממציאותו ההזויה, מחייב את גדעון לוי להמשיך את הקו שבחר לעצמו. הערבים בשטחי יהודה והשומרון, כמו הערבים הפלשתינים בישראל (כך הם קוראים לעצמם באורח רשמי!), קונים בשקיקה את דבריו של לוי אבל הם מצפים להתפתחות הרעיון שטרם גובש אצלו. נוּ, יצאנו מהשטחים, קבענו לעצמנו (אין מי שיקבע איתנו!) גבול בקו הירוק, גירשנו את כל המתנחלים ב"קישטא" אחד גדול והחרבנו את בתיהם. נו?
אם גדעון לוי איש ישר והגון הרי שאין לו ברירה אחרת והוא אינו יכול להתעלם מִנוּנוּיֵהֶם של הערבים. מה הלאה? מה מנבאת מציאותו של האיש לאחר התגשמות חלומו. אדרבא, יציג את התמונה במלואה ויוכיח כי הגיונו רציף. מה ההבדל בין קדומים לבין יאזוּר? כל תירוץ שיביא אינו יכול להוות המשך טבעי לרעיונותיו כל זמן שמדינת ישראל תמשיך להיות מדינתו של העם היהודי. לפיכך, ביטול יהדותה של המדינה הוא הכרח ופועל יוצא מדבריו, והדבר נוגד את הציונות. אלא שאז, אם אין כאן בית לאומי לעם היהודי, כל ישיבתנו פה, בכל אתר ואתר, הינה התנחלות מתוך חטא בל יכופר ואין נפקא מינא אם בתקוע או בלוד, בחברון או ביפו.
המחשבה שיהודים החליטו להקים דווקא כאן מדינה דמוקרטית נוספת בעולם, מקוממת ומרתיחה את הדם. מי ביקש מכם? מי אתם שתבואו לנו מלודז' או מבגדד ותקבעו את גורלם של "בעלי הארץ המקוריים"? (כלשון מסמך החזון של הערבים הפלשתינים בישראל) מכוח מה אתם מרשים לעצמכם לקרוע משפחות וחמולות בחברה הערבית? אלה יהיו אזרחים במדינת ישראל, ואחיהם, והוריהם, ודודיהם, וחמותיהם וסבתותיהם - אויביהם!
למרבה המזל, באותו גיליון של עיתון הארץ הודפס שחור על גבי לבן מאמר של הסופר והעיתונאי השאם נפאע, תחת הכותרת "במיוחד משעשע הביטוי דו-קיום". הנה קטע לעינו של גדעון לוי אף על-פי שהדברים ידועים. מבחינת הערבים, מחמדי לבבו - הכל כבוש! ועצם הרצון לחלוקת הארץ הוא יהירות נלוזה:
"אין בעכו, גם לא בשאר חלקי ארץ ישראל השלמה, דו-קיום. בעכו יש כאב ומרירות שהצטברו במשך עשרות שנים. זה לא התחיל ביום הכיפורים האחרון, אלא מאז עזבו הספינות העמוסות בפליטים את חופי העיר; מאז נכלאו התושבים באזיקי הממשל הצבאי; מאז נהפכו רבבות מבני עמם לקורבנות של כיבוש קולוניאלי אלים; מאז הופעלה נגדם, ביודעין ובמתכוון, מדיניות של דיכוי לאומי ואיבה גזעית; ומאז שתוארו, הם שחיים בבתיהם מול חופי עירם ועל אדמתם, כאיום דמוגרפי [...] בינתיים, אין לערביי עכו, כלשאר בני עמם שהם אזרחים בישראל, נוסחאות קסם להתמודדות. לרשותם עומד הלקח שלמדו בצל השלטון הישראלי - "צומוד" קוראים לזה - היאחזות במולדת ומאבק עיקש לשוויון אזרחי ולאומי מלא".
