בעיות וטעויות בחינוך הישראלי

מספר נקודות שעלו במחשבתי בעקבות חבר-דיון בנושא החינוך בישראל במדרשת עין-פרת.

מערכת החינוך אמונה על עיצוב האזרח. עם זאת, במדינתנו אחריות גדולה עוד יותר על מערכת החינוך. היא אחראית לייצור ועיצוב הישראליות ולהמשך קיומה של התנועה הציונית. את כל זאת היא צריכה לבצע תוך שאיפה לתיקון עולם, שאיפה המובנית בה מעצם היותה מערכת חינוך יהודית וציונית.

כיתות הטרוגניות - הניסיון לשלב תלמידים בכיתות הטרוגניות מתוך המחשבה שהתלמידים הטובים ימשכו למעלה את התלמידים החלשים, הוכח ככישלון. בפועל מה שקורה הוא חוסר יכולת לטפל בכיתה ולהגיע למצב הבסיסי ביותר של העברת שיעור. ההטרוגניות יצרה בינוניות נחותה שעתה היא נחלת הכיתה כולה. החזקים לא מסוגלים להצטיין והחלשים לא מקבלים את הסיוע המגיע להם. כולם יוצאים נפסדים, נפסדים עד כדי כך שלא מצליחים להגיע למצב של לימוד, אפילו ברמה הנמוכה ביותר.

תכנים ותוכניות לימוד - במערכת החינוך הממלכתית במדינת ישראל קיים דגש בהשקעה במקצועות הריאליים. ההשקעה נובעת מתפישה שהמקצועות הריאליים משרתים את הטכנולוגיה והמדע, וכמו-כן מהרצון להתבלט במדדים עולמיים באותם המקצועות הנתפשים כחשובים ושניתן לכמת אותם. בתוך התעדוף הברור הזה נשכחו להם כל הדברים האחרים אשר נוגעים להעצמת האדם ולא העצמת הנייר. שכחו שמי שכותב על הנייר הוא האדם. הממציאים הגדולים היו אנשים רחבי אופקים שחלקם עסק גם בשאלות האדם, הטבע והפילוסופיה. מקצועות אשר מעבירים ערכים שמעבר להישגיות אינם חשובים בעיני מערכת החינוך ועל כן נדחקו לשוליים. התוצר הסופי הוא תלמיד בור שלא מקבל אפילו הזדמנות לעצב את תפישתו בהיעדר שעות לימוד במקצועות הנוגעים לתרבות, פילוסופיה ומורשת.

רדיפת הבגרות, כיוון מערכתי - הציונים המוצגים לראווה הפכו להיות קודש הקודשים של מערכת החינוך במדינת ישראל. המערכת כולה נועדה לספק מטרה אחת - ציונים טובים במדגמים. לא משנים ידיעותיו של התלמיד או כישוריו כל עוד הוא מספק את הסחורה ברמת המדדים. כך נוצרו תופעות של סילוף ציונים בבגרות והקלה בבחינות. אם נסתכל על בחינות בגרות המקצועות השונים לאורך השנים, ניווכח במגמה ברורה. קיימת הקלה שיטתית ועקבית ברמת בחינות הבגרות. את המגמה הזאת אפשר להבין לפי הלך הרוח השולט במערכת החינוך. בכדי לקבל ציון גבוהה יותר במבחנים הכוללים, מורידים את רמת החומר הנלמד וכמותו. במילה אחת - ישראבלוף. הגופים היחידים שנותנים איזה רף תחתון רעוע אלו הן האוניברסיטאות.

מאותה גישת הקלה נולדה לה שיטה נוספת - המיקוד. כך כתב על הלוח המורה שלי לפיזיקה, מן המנוסים והמקצועיים בארץ, באחד מהשיעורים הראשונים עמו: "מיקוד = מילכוד". רקע: כל מורה צריך ללמד לפי תוכנית הלימודים שמוכתבת לו ממשרד החינוך (את כל החומר). המיקוד מפורסם בדרך כלל כמה חודשים (לרוב חודשיים לערך) לפני בחינת הבגרות. המיקוד כשמו כן הוא - ממקד את החומר הנלמד שעליו תבוסס בחינת הבגרות. מה זה אומר בפועל? מורידים חומר לקראת הבגרות. גם המיקוד הומצא על-מנת להקל על התלמיד באמצעות הורדת כמות החומר ומתן ודאות לגבי החומר עליו תשאל הבחינה. מדוע לעזאזל צריך מיקוד אם גם ככה כל החומר נכלל בתוכנית הלימוד?! ישראבלוף.

המרדף חסר הפשרות אחר הבגרויות מזניח את התלמיד מאחור ומעקר את היכולת ללמוד באופן סדיר אפילו את החומר הכי בסיסי בתוכנית הלימוד. העיקר לעמוד במדדים. הפלא ופלא, מה גרמה הגישה הזאת? ירידה עקבית בציוני המדדים בעקבות הוויתור המתמשך, רדידות החומר והשתרשות נורמות א-לימודיות. גול עצמי. אין ערך לשקדנות ולא קיים מושג של מקצועיות.

לדבר עם התלמיד "בגובה העיניים" - הגישה הרכה וה"סחבקית" לפי ידבר התלמיד עם מורו בגובה העיניים השכיחה מעולמנו מספר תופעות כמו קימה לפני המורה וקריאה בשם משפחתו. עלינו לבחון את תופעות הלוואי של הגישה הזאת. גישה זאת הביאה אל העולם תופעות חדשות של חוסר כבוד מינימלי כלפי מורה ואדם מבוגר. תופעה של תלמיד הטוב בעיניו יעשה. המערכת נותנת למתוח את גבולותיה באופן שיטתי (תוך עיקור יכולת הטלת סנקציות), ומעודדת תופעות של אלימות ובטלנות. לזכותה של גישה זאת תירשם רמת האלימות הגבוהה בבתי הספר והנורמות הא-לימודיות שמשתרשות במערכת. לתלמיד אין צורך להתאמץ כיוון שכל דבר שהוא עושה נובע ממניעים אובייקטיביים כמובן, וגם ככה לא יוטלו עליו סנקציות משמעותיות.

תמיכת ההורים במערכת - מציאות שבה למערכת אין כוח לנוכח התקפת הורים מעקר את יכולתה הלימודית. מורה שזוכה לצעקות מההורה של התלמיד יתקשה להשליט מרות על אותו תלמיד. מערכת שמוצאת את עצמה נלחמת בהורים של תלמידים תתקשה לעסוק במשימתה העיקרית והיא חינוך התלמידים.

ניהול ו"מרחב פיקודי" - בדומה למערכות אחרות, ביטול הסמכות והתערבות של הפיקוד הבכיר בפעילות הפיקוד הזוטר, מבטל את תחושת האחריות והחשיבה היצירתית של הדרג הזוטר. למנהל בית הספר בישראל אין יכולת ממשית לנהל. יש לו קשיים עצומים בעיצוב הסגל שלו, כאלו שמתבטאים בגיוס, ניהול שוטף ופיטורין. המערכת מכתיבה את השיטה עד לרמה הנמוכה ביותר ולא מותירה חופש פעולה למנהל או למורה. חוסר המרחב ואי היכולת לנהל, גוררים למצב שבו לא ניתן לתת מענה לצרכיו הייחודיים של כל בית ספר ובית ספר, וכמו-כן מדכא כל יוזמה ויצירתיות.

אסתטיקה וטכנולוגיה - בבתי הספר הממלכתיים בישראל קיימת סביבה א-לימודית. כחלק מהרצון להיות רכים עם התלמידים, החלו להתייחס אליהם כאינפנטילים. הקירות שאינם מלוכלכים מלאים בציורי ילדים טיפשיים בשלל צבעים. אין בבתי הספר אווירת סדר, גם לא מהחפצים. אי ההשקעה במבנים הביאה למצבים של אלתורים ושימוש במבנים שאינם ראויים ללימוד. אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי כיתה בה יש ספרים כחלק מעיצובה.

הציוד לא עונה על הצרכים, לעיתים אפילו הבסיסיים ביותר. ברמה הטכנולוגית, אין די ציוד מתקדם שמאפשר לימוד בעולם המודרני. סביבת הידע בבית הספר היא דלה במיוחד בהיעדר ספרים וגישה מספקת לאינטרנט.

בעיית כוח האדם - אחת הבעיות המרכזיות (אם לא המרכזית) במערכת החינוך בישראל היא בעיית כוח האדם. המורים שבמערכת מתבגרים ויוצאים מהמערכת כאשר לא נכנסים במקומם מורים חדשים. מקצוע ההוראה בישראל הגיע לשפל המדרגה והפך להיות כמעט בזוי. למורה אין מעמד גבוה משל עובד בור, וכך גם היחס אליו מצד התלמידים וההורים.

בעקבות שכר נמוך, חוסר כבוד ושחיקה גבוהה, כמות הסטודנטים להוראה (המוסמכים) היא מהנמוכות בעולם המערבי ביחס לאוכלוסיה. לשם הדגמה, בשנת 2006, כמות הסטודנטים שהוסמכו להוראת פיזיקה הוא פחות מ-10. כנ"ל לגבי כימיה, היסטוריה, ספרות וכו'. המצב זהה לגבי מקצוע התנ"ך במגזר החילוני אך לא טוב בהרבה במגזר הדתי. רוב הסטודנטים שהוסמכו להוראה התמחו במתמטיקה ואנגלית. במקצועות אלה הוסמכו כמה עשרות מורים. גם אותם עשרות אינם מספיקים בכדי לתת מענה לכל מערכת החינוך בישראל.

לא די בכך שאין מספיק מורים, גם איכות המורים היא בעיה גדולה. כיום, בכדי להתקבל לסמינר להוראה, צריך לא הרבה יותר מתעודת לידה. התוצאה היא מורים באיכות נמוכה שמתן תלמידים תחתיהם הוא פשע. אני עד למקרה אחד לפחות שבו אישה שלא הייתי נותן לה לחנך שום ילד בעולם, הוסמכה למורה. המורים במערכת החינוך היסודית לא מוכשרים בחלקם הגדול, כלומר אין הם בעלי תעודה כלשהי. מדובר במעל ל-30% מן המורים בחינוך היסודי.

אותם המורים האידיאליסטיים והמוצלחים לא מקבלים את המקום הראוי במערכת, הם נדחים על ידה. הקשיים שהמערכת מערימה עליהם מעודדת אותם לעזוב את המקצוע ולא להתעסק בכאב הראש הזה. באין גיבוי, גם הטובים ביותר יתקשו לתפקד. כעובדה, עשרות אחוזים מהמורים שנכנסים למערכת החינוך, יוצאים ממנה במהלך 5 השנים הראשונות.

תפישת בית הספר ובתי הספר המקצועיים - בשלב מסוים הוחלט שבמערכת החינוך הישראלית כל התלמידים הינם תלמידים עיוניים. כל בתי הספר המקצועיים נסגרו ומקצועות נחוצים רבים נותרו ללא מענה לצרכי המשק. תוך כדי ההחלטה שכל תלמידי ישראל הם עיוניים, הוחלט גם שנשירה מבית הספר לא באה בחשבון. בית הספר הפך ממקום אליו באים בכדי ללמוד לשמרטפייה מאורגנת. אין שום ערך לרמת הלימוד וליכולות התלמידים, העיקר שישהו בבית הספר. המצב הרצוי אומר שמי שמסוגל ללמוד בבית ספר עיוני ילמד ויבצע הכל לפי סטנדרטים גבוהים ומקצועיים. מי שלא מסוגל (רוצה) ללמוד בבית ספר עיוני, יינתן לו מענה בתוכניות מותאמות אחרות, לרבות בתי ספר מקצועיים שהמשק משתוקק לקיומם.

תלמידים כעכברי מעבדה - במערכת החינוך בישראל ישנה תרבות של עריכת ניסויים. המערכת נותנת מקום ומאמצת אין ספור תוכניות וניסויים חינוכיים. לא ברור איך מועילה ההוללות הרעיונית הזאת לחינוך, אך דבר אחד בטוח - הנפגעים הראשיים הם התלמידים.

עוד תופעה ייחודית למערכת החינוך שלנו היא החלפת סוסים מנצחים. שיטות שעבדו במשך שנים הוחלפו לשיטות אחרות בלא הצלחה וכך נגררו מחזורים שלמים לשיטות חינוכיות כושלות (אני נפלתי קורבן לשתי שיטות לפחות - "בלי סודות" ו"שיטת הבדידים").