העובדות כחפץ חסר תועלת

לאחרונה הופיעה ידיעה מעניינת בקשר לפרשה אמריקנית-רוסית מן העבר, שיש בתגובות עליה כדי ללמד גם עלינו. מורטון סובל, היחיד שעדיין בחיים מבין הנאשמים במשפט המפורסם של ריגול האטום שנערך בשנות החמישים של המאה שעברה, הודה לראשונה בראיון פומבי, כי הוא ובני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג אכן ריגלו למען הסובייטים. ואמנם, ילדיהם של הרוזנברגים, שהתמידו לאורך שנים במערכה ציבורית שנועדה להוכיח כי הוריהם הוצאו להורג על לא עוול בכפם, נאלצו לראשונה להסכים עם העובדה, שאביהם היה מרגל סובייטי.

נדמה כאילו בהודאה זו יש כדי להנחית מכת מוות לא רק על עמדתם של בני הרוזנברגים, אלא על זו של השמאל האמריקני בכללותו, בדבר חפותם של הנאשמים. אלא שלמרות חשיפתם בשנים האחרונות של מסמכים המפלילים אותם באופן ברור, נותרה חפותם בבחינת עיקר אמונה, לפחות של חלק מן השמאל.

ליאונרד לרמן, למשל, יו"ר ארגון בן יובל שנים, שמטרתו הבלעדית היא להביא לפתיחה מחדש של התיק הפלילי הישן, ממשיך לטעון - למרות הודאת סובל - שהרוזברגים אינם אשמים בדבר.

לא רחוקים ממנו בהשקפתם הם אלה בשמאל האמריקני שאמנם מוכנים, בלחץ הנסיבות, להודות בעובדות ה"יבשות" - קרי, שהרוזנברגים ריגלו למען הסובייטים - אך לא להרפות מן הטענה, שבכל מקרה האשמה האמיתית רובצת על ארה"ב ולא על בני הזוג. וכך, הפרופסור להיסטוריה הווארד זין טוען שמעולם לא היה חשוב לו אם הרוזנברגים אשמים או לא - מה שחשוב הוא שהם לא זכו ל"משפט הוגן באווירה של אז, של היסטריית המלחמה הקרה" (שימו לב - "היסטריה", לא חשש ריאלי על-רקע הניסיונות וההצלחות של הסובייטים בהשלטת הקומוניזם בחלקים אחרים של העולם).

ואילו הסופר האמריקני הידוע, אדגר לורנס דוקטורוב, אומר שהשאלה החשובה באמת אינה אם הרוזנברגים ריגלו (ומסרו לסובייטים את סודות האטום של ארה"ב), אלא מה שעלה בגורלם של בני הזוג (הם הוצאו להורג). לעובדה הפעוטה של הבגידה, כך מתברר, אין חשיבות גדולה.


טעם האוכל בקמפ-דיוויד

שני דפוסי התנהגות מגולמים בתגובות האמריקניות האלה, והם זהים לאלה המאפיינים את השמאל הישראלי. האחד הוא אי-נכונות לקבל עובדות כהוויתן, והשני הוא אי-נכונות להסיק מסקנה, שתוביל לשינוי כלשהו בתפיסה - גם כשמודים בנכונותן של העובדות היבשות.

וכך, כשהכריז ערפאת בנאום שהוקלט בחשאי במסגד בדרום-אפריקה, כי ההסכם אוסלו שעליו חתם משול להסכם "קורייש" של מוחמד - כלומר הסכם, שמראש נועד להפרה - תגובת השמאל הייתה שתיקה והתעלמות. לא אנשים כמוהם יודו בכך, שערפאת לא התכוון באמת לקיים את ההסכם ה"היסטורי". הרי הם יודעים טוב ממנו מהן כוונותיו. וכשערפאת דחה את הצעתו של ברק ב-2000 למדינה פלשתינית בגבולות 1967 פחות או יותר, הכוללת את העיר העתיקה- לא היה זה מכיוון שלא היה מוכן לקבל את קיומה של ישראל כעובדה מוגמרת, אלא משום ש... וכאן הביא כל אחד את הסיבה שלו לסירוב ערפאת: קלינטון עיצבן אותו, ברק העליב אותו, ממשלת ישראל לא ויתרה מספיק, האוכל בקמפ-דיוויד לא היה לטעמו. מיד לאחר מכן, כשפרצה אינתיפאדת הרצח, לא קיבלו בשמאל את העובדה שהיה זה מעשה מתוכנן מראש של הרשות ושל העומד בראשה, אלא טענו שהייתה זו התפרצות ספונטנית של מדוכאים. וכי ייתכן שחתן פרס נובל לשלום יורה על חיסול אזרחים שלווים היושבים בקניונים ושותים קפה?

שלא כמו במחוזות אחרים, בשמאל שלנו אין נוהגים לסטות מן האמונה. לכנסייה הקתולית, למשל, לקח זמן, אבל היא הצליחה להשתחרר מ"עיקרים" אחדים, ביניהם העיקרון שכדור הארץ נמצא במרכז היקום, ולהודות בכך שמה שרואים דרך עדשות הטלסקופ אכן משקף את המציאות. לשמאל שלנו, לעומת זאת, מראה עיניים ומשמע אזניים פשוט אינם מספיקים. שמונה שנים קשות עברו מאז האינתיפאדה, והעובדות עדיין אינן מצליחות לקעקע את האמונה בדרכם - דרך שאותה אימצו לעצמם, בלחץ התקשורת, רבים מן הפוליטיקאים ב"מרכז". לא חלף זמן רב כל-כך מאז יצאנו מעזה כדי "להתנתק מן הפלשתינים ולהביא את השלום", והנה הם מציעים לנו לצאת ממזרח ירושלים ומן הגבעות החולשות על תל אביב כדי... כן, "להתנתק מן הפלשתינים ולהביא את השלום". קסאמים נורו מעזה תמול-שלשום? ומה בכך? ממזרח ירושלים, לאחר שנצא ממנה, הם לא יירו. שהרי ישרור פה שלום, טיפש. עובדה.

ואם לא ישרור? אהה - אם לא ישרור גם לאחר שנמלא אחר חזונה של ציפי לבני ונקים פה מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, הרי בכל מקרה יהיה זה בגללנו, ולא בגלל האמונה. כי אנו באופן קבוע אשמים במה שעושים הפלשתינים - למרות החומר המוקלט, למרות הוויתורים המפליגים - בדיוק כפי שארה"ב היא האשמה - למרות חומר הראיות, למרות ההודאות - במה שעשו הרוזנברגים. אם השלום לא יתממש, משמע שלא עשינו די, ושאם רק נעשה את המעשה ה"נכון", בוא יבוא. עלינו רק להמשיך לבלות את זמננו בחיפוש אחר אותו ויתור גואל ונעלם.