מה שטוב לאובמה טוב גם ל"מחנה השלום"

ישראלים רבים כבר הבחינו כי במרבית סקרי דעת הקהל הנערכים בישראל בשאלות מדיניות יש הטיה פוליטית מִקדמית לטובת "אג'נדה של שלום", כבר בעצם ניסוח השאלות. כאשר שואלים בסקר "האם על ישראל לנהל משא-ומתן לשלום עם אש"ף/חמאס?" - מובלעת בשאלה ההנחה כי אש"ף או חמאס באמת מבקשים שלום, וכאשר שואלים "האם על ישראל להסכים להקמת מדינה פלשתינית כחלק מהסכם שלום?" - פועל הצירוף "הסכם שלום" להסחת הדעת מהאפשרות שתהיה זו נסיגה ללא שלום.

השפעתם של נוסחי השאלות בסקרי דעת קהל נבדקה במסגרת סקר שערך בנובמבר 1993 מכון גיאוקרטוגרפיה על-פי הזמנת מועצת יש"ע (אשר תוצאותיו פורסמו בגיליון "נקודה" 173). הסקר מלמד, בין השאר, כי הכינוי "מתיישבים" מביא להבעת אהדה רבה יותר מצד הנשאלים מאשר הכינוי "מתנחלים": 36 אחוזים מן הנשאלים הצהירו כי הם "אוהדים מאוד" את המתיישבים, לעומת 30 אחוזים בלבד שהצהירו כי הם "אוהדים מאוד" את המתנחלים, ובהתאמה - 8 אחוזים נמצאו "מאוד לא אוהדים" את המתנחלים לעומת 4 אחוזים בלבד שנמצאו "מאוד לא אוהדים" את המתיישבים.

סקר דעת קהל אחר, לבדיקת ההשפעה של נוסח שאלות הסקר וסדר הצגתן על העמדות המובעות בו, ערכה בדצמבר 1998 חברת "מחשוב", בהזמנת כתב העת "נתיב". תוצאותיו של סקר זה מלמדות כי כאשר השאלה "האם אתה תומך בהקמת מדינה פלשתינית?" מוצגת אחרי שתי שאלות "מפחידות" (הראשונה: "אם וכאשר תקום מדינה פלשתינית, האם לדעתך יסתפקו הערבים בשטח מדינתם, או ידרשו גם חלקים מישראל בגבולות הקו הירוק, כגון הגליל המערבי, לוד, רמלה ועוד?"; והשנייה: "אם וכאשר תקום מדינה פלשתינית, האם זו עלולה לשמש קרש קפיצה למדינות ערב במלחמתן בישראל?") - שיעור המתנגדים להקמתה של מדינה פלשתינית גבוה מהשיעור המדווח בדרך כלל בתקשורת. ואילו שיעורים גבוהים במיוחד של הבעת התנגדות להקמתה של מדינה פלשתינית נמצאו בסקר זה בקרב מי שענו בחיוב על השאלה המקדימה, האם הם סבורים כי לאחר הקמתה של מדינה פלשתינית ידרשו הערבים גם חלקים מישראל בגבולות הקו הירוק, ועל השאלה המקדימה, האם הם סבורים כי מדינה פלשתינית עלולה לשמש קרש קפיצה למדינות ערב במלחמתן בישראל.

ממצאים אלה לא היו מפתיעים את הנשיא האמריקני הארי טרומן, שאמר פעם כי ספק רב אם משה היה מצליח להוציא את בני ישראל ממצרים "אילו היציאה משם הייתה מותנית בתוצאות סקרים". ואכן, כשטרומן ניצח את דיואי בבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 1948, בניגוד לתחזיות הסקרים של 90 אחוז מן העיתונים וערוצי השידור ברחבי המדינה, אמר הבדרן פרד אלן כי טרומן עשה היסטוריה, כנשיא היחיד שהפסיד בסקרים של גאלופ אך ניצח בקלפיות.

העובדה ששמעון פרס שלנו מתמיד לעשות כך, רק הפוך: לזכות בסקרים - ולהפסיד בבחירות, קשורה כבר לשלב מאוחר יותר בהתפתחות תעשיית הסקרים: סקרים ככלי לעיצוב המציאות במקום לניבויה.


חוסמים את אחוז החסימה

מעבר לעובדה שמרבית עורכי הסקרים בארץ הם גופים ואנשים המזדהים עם "מחנה השלום", המנסחים את הסקרים שלהם ב"ז'ארגון של שלום" ועל כן קוצרים תוצאות "רודפות שלום" - מהווה תעשיית הסקרים כשלעצמה אמצעי, בין אמצעים אחרים, להטיית דעת הקהל לטובת "השלום". ליצירת הקשר עם מאות ואלפי נשאלים מדי כמה חודשים ושטיפת אוזניהם בנוסחי שאלות מגמתיים, באיצטלה של מחקר חסר פניות, יש כמובן השפעה על עמדות הציבור, כשבנוסף לכך, כל תזוזה קלה מעלה ב"מגמה לשלום" המתגלה בסקר כזה מוצגת בתקשורת בהבלטה ובאהדה, אהדה המזינה בתורה עריכת סקר דומה נוסף, וחוזר חלילה.

וכך, סקרי דעת הקהל משמשים היום "אייטמים תקשורתיים" להטיית דעת הקהל לטובת צד פוליטי אחד, ובתור שכאלה משתתפים במעגל הקסמים שבו "האירוע התקשורתי" הוא עצמו מושא ההתעניינות של התקשורת. כזרוע במערך האינדוקטרינציה התקשורתית הזה מסייעים הסקרים גם בהחדרה בלתי מודעת של מונחים ותפיסות "רצויים": אם ראש הממשלה רבין החל בקיבוע האבחנה בין "התנחלויות ביטחוניות" לבין "התנחלויות פוליטיות", באו עורכי סקרים והמשיכו לעגן את האבחנה הזו בנוסחי שאלות ובנוסחי תשובות אופציונליות, כמו למשל שלוש האפשרויות הבאות: "מוכן להורדת כל ההתנחלויות בשטחים", "מוכן להורדת התנחלויות פוליטיות בלבד (כגון נצרים או היישוב היהודי בחברון)" או "מתנגד כליל להורדת התנחלויות".

אולם בכך לא די: בשנים האחרונות, לפני מערכות בחירות, משמשת תעשיית הסקרים ל"מחנה השלום", בשיתוף התקשורת, ליצירת הרושם כי מחנה זה ואנשיו ינצחו, גם אם סקרי אמת אינם תומכים בכך. והרי יצירת רושם כאילו צד פוליטי אחד עומד לנצח, טיבה שהיא גורמת לחלק הפחות נחוש ואידיאולוגי מבין בעלי העמדות המנוגדות לסגת מתמיכתם במפלגותיהם ובמועמדיהם, לעתים לשנות את הצבעתם ולעתים פשוט לא לטרוח ולבוא לקלפי - ובכך לתרום להצלחת הצד שמאחורי המניפולציה.

כך הפכו הסקרים בידי מומחים לקידום מכירות, ליחסי ציבור ולתקשורת אמצעי להצגת העמדות שהם מקדמים כפופולריות יותר מכפי שהן במציאות, או כ"טרנדיות" - כלומר, כאלה שהולכות וצוברות תאוצה בציבור. במיוחד בולט הדבר כשמדובר באחוז החסימה: כיוון שמצביעים רבים, המבקשים להצביע למפלגה או למועמד שהסקרים קובעים כי לא יעברו את אחוז החסימה, נוהגים להימנע מלהצביע עבורם - נוטים הסוקרים "לחסל מראש" מועמדים ומפלגות שעלולים "להפריע" ל"מחנה השלום", כמו למשל המפלגה האקולוגיסטית "עלה ירוק", שבאופן טבעי "שואבת" מצביעים מ"מפלגות השלום" הממוסדות.

העובדה שבבחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב-1996 ניבאו הסוקרים ניצחון לשמעון פרס שהפסיד, והפסד לבנימין נתניהו שניצח, ובהתמודדות של עמיר פרץ מול שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה הם ניבאו ניצחון לפרס שהפסיד, והפסד לפרץ שניצח (בעשרות אחוזים), ואילו בבחירות 2006 הם ניבאו חוסר הצלחה למפלגת הגימלאים שהצליחה היטב - ושבכל זאת ממשיכים אותם סוקרים לשמש כ"סוקרים הלאומיים" - מלמדת ש"מחנה השלום" לא באמת מצפה מהם למלא את תפקידם המקורי, כלומר, ניבוי המציאות, אלא אולי דווקא להעמיק את מעורבותם במשימה עוקפת הדמוקרטיה של עיצוב המציאות.

לשם כך אפילו אפשרו להם להצטייד בכמה אמצעי מיגון מסברי אוזניים, דוגמת "שיעור היענות נמוך של הנשאלים" "טעות דגימה בלתי נמנעת", ו"הטעייה מכוונת של הסוקרים מצד נשאלים חרדיים".