יושב-ראש הקואליציה של פעלולי הלשון

אמנם קשה להאשים את עוז בדלות רקעו הביבליוגרפי בתחום העברי, אך כשהוא לומד מהפסוק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נ"ה ח') את הלקח כי "אין לנו אפיפיור, וטוב שאין לנו" (עמ' 53), וכשהוא מאלתר גירסה חופשית על הלל הזקן בנוסח: "כל התורה כולה על רגל אחת היא דכא תדכאם וטרנספר תטרנספרם" (עמ' 63) – נראה כי רק מִבּשרם של הכתבים היהודיים לקח ולא מרוחם; הוא מכיר תכנים, שולט בסגנונות וזוכר מטבעות לשון אך משתמש בהם מצוות אנשים מלומדה – מטווח ביטחון "אנתרופולוגי", מבלי להסתכן במעורבות רגשית, חברתית, ואם תרצו – לאומית.

ומכיוון שבחר להתנכר למימד הרגשי-לאומי בעם ישראל, הוא אינו מסוגל להסביר - בראש ובראשונה לעצמו – את סוד הקיום היהודי הקולקטיבי היחיד במינו ונאחז ב"גחמות" אינדיבידואליות של יהודים כאלה ואחרים, אשר "במקרה" התלכדו להן יחדיו: "עם ישראל קיים זה אלפי שנים מכוח מיליוני החלטות אישיות שהחליטו מיליוני יהודים בעשרות דורות, יהודים אשר בחרו לקיים את זהותם. התורה והמצוות והלשונות שדיברו בהן והזיכרון הקולקטיבי ואורחות החיים והרגישויות ומעשי היצירה – כל אלה התקיימו מכוח הכרעה אישית ופרטית שהכריע אדם מישראל לעצמו: להישאר ולא לצאת. לזהות יש משמעות אך ורק כאשר דלת היציאה פתוחה לרווחה; אך ורק כאשר הרשות נתונה; אך ורק כאשר כל יחיד מכריע מרצונו, לאשר את זהותו ולא להמיר אותה" (עמ' 56). וכשהאינדיבידואליזם הוא חזות הכל, לא פלא שהיהודיוּת נדמית בעיניו כאוסף של מיליוני יהודים אישיים ופרטיים שעושים "הכרעות של יחידים", ושהוא מצהיר בטורונטו כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו מלחמה דתית אלא "ויכוח על נדל"ן".

אילו היה עוז מומחה גרידא לשפה וספרות עברית, כמו מומחים ישראלים לשפה וספרות צרפתית או יוונית, לא היה כל פגם בעושר העברית שבפיו וברוחב השכלתו בספרות העברית לדורותיה. אלא שעוז, מין אפיפיור חילוני של הפוסט-ציונות, מבקש לעשות מעשה פרדוכסלי ואבסורדי מבחינת ההיסטוריה התרבותית של עם ישראל: לרתום את סגולותיהן של השפה העברית ושל מקורות היהדות למאבק שתכליתו דלדול היהודיוּת ורידוד העבריוּת.

לפיכך, כשהוא מבטיח כי "בסוף התהליך לא תהיה לנו "ארץ-ישראל השלמה" – אבל תהיה לנו מדינת ישראל שלמה עם עצמה" (עמ' 84), העברית היפה וה"משדלת' שבפיו לא רק מוכיחה את אי-הכרחיותה של הזיקה בין כושר למידה וכישורים לשוניים לרגישות תרבותית ותודעה היסטורית, אלא גם את האפשרות למוטציה קטלנית בהתפתחות ההיסטורית של התרבות היהודית-עברית: נטילה מלוא החופן מפירותיהם של החזון התרבותי ושל השליחות ההיסטורית כדי "לפתות" בהם להתנער מן החזון ולערוק מן השליחות.

לא מקרה הוא שה"חרדה לעברית" הפכה לאנשי ספר ועט דוגמת עוז תחליף ל"חרדה למולדת", ובכל פעם שמתעוררת שמועה בדבר צמצום לימודי העברית בבתי הספר או ביטול מקצוע הספרות העברית – הם נזעקים. הם נאחזים בשפה שהם אוהבים כמו בחבל ארץ יקר, כמין מקבילה "ציונית" לאינטלקטואלים היהודים שדבקו בשפות ארצות גלותם, והצליחו לבטא בהן יותר משהצליחו לבטא עמיהן-בעליהן, גם כשהאדמה בערה תחת רגליהם.

ואולי יש כאן גם קורטוב של אנוכיות: אותם אלה שהשפה היא כישרונם ואהבתם ועולמם (שלא לדבר על פרנסתם) – אם בשל נטייה מולדת ואם בזכות חינוך ישן שדבק בהם – מבקשים עתה להגן עליה, גם לאחר שעשו כמיטב יכולתם להכשיל אותה בהגנה על המפעל שלשמו הוחייתה ועודכנה; מבקשים לשמור על מעמדה ועל יוקרתה, תוך שהם עושים כמיטב יכולתם לנתק את עם ישראל מכל שאר מורשתו. הם מתעקשים לשמר את המעמד שהשיגה העברית במסגרת האידיאה הרוחנית של המפעל הציוני, ובו בזמן להמשיך ולחתור לערעור האידיאה הזו ככלל.

ואולי הם מבקשים לשמר את מעמדה הייחודי כדי לשמר את מעמדם הייחודי שלהם התלוי ישירות במעמדה?

בשעתו, כשתקף מנחם בגין את דברי חבר הכנסת תופיק טובי בגנות הציונות – דחקו בו כמה מ"אוהבי השפה העברית" כדי שלפחות יתפעל מן העברית הרהוטה שבפי טובי. "כן", השיב בגין, "השפה יפה, אבל התוכן, התוכן". מאוחר יותר יצאה קריית ספר מגדרה כדי לפאר את רהיטות העברית שבה הריק הסופר הערבי-ישראלי אנטון שמאס את שנאת הציונות שלו אל הנייר; ועתה נותר בזירה עמוס עוז, לכשף את חסידיו במילותיו העבריות המתוקות כדי שיקימו לנו מדינה פלשתינית בחצר, כמו הנזל וגרטל ההולכים מוקסמים אחר ממתקי הבקתה שביער:

"צריך לגשת עכשיו אל העבודה הקשה באמת: להתמקח בחוכמה, במעוף, בזהירות וגם בנדיבות לב על קווי החלוקה. מהיכן עד היכן ישראל ומהיכן עד היכן פלשתין?" (עמ' 124), שכן "צפויים לנו עוד ימים רבים של עבודה קשה ומסובכת. לא הטרור ולא הדחפורים הם כלי העבודה המתאימים למלאכה הזאת. יש לעשות אותה במעוף ובזהירות, בנדיבות ובעקשנות על-פי הצורך, ובעיקר – בדימיון ובאמפתיה" (עמ' 127). כך, באבחת מקלדת, מסיר עוז מ"דרך השלום" את כל הטרור והדחפורים ומותיר אותנו בחברתם הנעימה של ה"מעוף", ה"זהירות", ה"דימיון" וה"אמפתיה", ממש כמו בתדריך לתלמידי סדנה לכתיבה יוצרת. שהרי מילים, כידוע, נועדו לא רק לגלות ולחשוף, אצל "מכשפים בלשון" הן משמשות דווקא כדי לכסות ולהסתיר.

וכך, אם "מדינת ישראל היא בעצם לא מדינה, לא חברה, לא עם – אלא אוסף של נימוקים" או "אוסף של קולות צועקים" – נראה כי הגותו של עוז היא לא תורה מוצקה, לא משנה סדורה, לא מצע רעיוני מגובש – אלא קואליציה של פעלולי לשון. ואם הנסיגה ופינוי המקום למדינה הפלשתינית מנוסחים אצלו בלשון הפיתוי "מוכרחים להתעורר סוף-סוף מן ההיפנוזה של המפה" (עמ' 57) – אולי כדאי להציע לחסידיו "להתעורר סוף-סוף מן ההיפנוזה של השפה".