מדוע נקראת הפרשה על שמה של שרה?

פרשת השבוע, פרשת חיי שרה הכוללת 105 פסוקים בתוך שלושה פרקים בלבד (פרקים כ"ג – כ"ה) פותחת (בפרק כ"ג) באירוע הטראגי אשר פקד את ביתו של אברהם. שרה שהייתה שותפתו ועמיתתו של אברהם לחיים, ובחיים הפיזיים והרוחניים "הלכה בדרך כל הארץ" בגלל הבשורה המרה והרעה על "שחיטתו", כביכול, של בנה יצחק, בנה היחיד והאהוב.

וגם אמנה, פרק כ"ג כולו עוסק בסיפור הגעתו של אברהם אבינו "לספוד לשרה ולבכותה" וחיפוש מקום קבורה קרוב למקום מגוריהם, כמו גם "אחוזת קבר" ראויה ומכובדת כיאה לאישה גדולה ומיוחדת כשרה אמנו, שאף תושבי הארץ "שלא מאנשי שלומנו" הכירו במעמדה הרם ובהשפעתה הכללית והכלכלית עליהם, כפי שמדרש כותב זאת בלשונו היפה והציורית: "כשהייתה שרה קיימת (=חיה) היו אנשי המדינה מצליחים בכל דרכיהם בזכותה. וכיון שמתה שרה, אפס כל היופי (והעושר) ונתבלבלו כולם. עמדו בבכייה ובאבל... עד שעמד אברהם ודיבר על ליבם" [מדרש הגדול לבראשית כ"ג, ג'], רכישת "מערת המכפלה" בקריית ארבע היא חברון בסכום עתק של "ארבע מאות כסף שקל עובר לסוחר", קרי: בסכום כסף ש"מתקבל כסחורה בכל רחבי המדינה" (כפי שמתרגם אונקלוס על אתר) וקבורתה של שרה בטקס רב רושם ומרגש.

שני הפרקים הנותרים שבפרשה [פרקים כ"ד – כ"ה] שהם "החלק הארי של הפרשה" אינם עוסקים ישירות בשרה אמנו, אלא בסיפורים אחרים הקשורים ל"ביתו של אברהם", כמו למשל: שליחותו של עבד אברהם אליעזר אל "ארצו ואל מולדתו" הנושנת של אברהם כדי "לקחת" אשה מתאימה ליצחק, והעיקר שלא תהיה "אשה מבנות כנען" הנגועות בחוסר מידות טובות, כגון: גמילות חסדים, ביישנות, רחמנות, תובנות רוחניות, ערכיות ומוסריות [ראשי תיבות: גברת], תפילתו של אליעזר לה' שיצליח דרכו ומשימתו הקדושה, הכנסת האורחים בביתם של בתואל, אשתו וילדיהם לבן ורבקה, הסכמתם ל"הצעת הנישואין" שהביא אליעזר ושליחתה של רבקה אל "עתיד מעורפל ולא ידוע", פגישתם של רבקה ויצחק ונישואיהם, כמו גם, נישואיו הנוספים של אברהם לקטורה שהיא הגר [עפ"י מסורת ישראל], גוויעתו ומותו של אברהם "בשיבה טובה" כשהוא "זקן ושבע" וקבורתו ע"י שני בניו: יצחק וישמעאל לצידה של שרה ב"מערת המכפלה".

ונשאלת השאלה: אם תחילתה של פרשת השבוע עוסקת במותה וקבורתה של שרה וסופה של פרשת השבוע עוסקת במותו וקבורתו של אברהם ותוכנה העיקרי של פרשת השבוע אינו עוסק בכל הקשור ישירות לשרה אמנו, כפי שציינו לעיל, א"כ מדוע דווקא שרה זוכה להנצחת שמה לעולם ולנצח נצחים בתורתנו הקדושה? וכי לא היה נאה ויאה ששמה של פרשת השבוע יהא שם המביע את השותפות של ה"זוג המושלם" שייסד ובנה את האומה היהודית לדורותיה, קרי: על שמם של אברהם ושרה יחדיו?!

ונראה לנו לתרץ שהנצחת שמה של שרה בתורתנו הקדושה בא להדגיש ולהעצים את דמותה האלמותית והבלתי נשכחת של "הגדולה מכולם", הלוא היא שרה אמנו. קריאת שם לכל פרשה ופרשה, עפ"י השקפת עולמה של היהדות, אין בה רק "משום עניין טכני" בלבד כפי שרבים מחוקרי המקרא (שלא מאנ"ש) טוענים. אדרבא! איפכא מסתברא! יש בקריאת השם עומק. יש בקריאת השם מימד נצחי של לימוד ומסר לכל באי העולם, לכל הלומדים, המעיינים והקוראים בתורה – בכלל, ובעניינה של שרה – בפרט, הכרה בצדקת דרכה של שרה – מחד-גיסא, כמו גם, להיותה של שרה כמודל לחיקוי לנשות (ולגברי) ישראל בדרך ובנתיב של "מהי הדרך הנכונה שיבור לו האדם" – מאידך-גיסא. הכרה והתווית דרך להבנה עמוקה יותר בכל הקשור לפעולותיה ומעשיה של שרה אמנו, כולל "המעשים המביכים", כביכול, שנעשו בתקופות חייה השונות, כמו למשל: ה"יחס העויין" שהפגינה כלפי שפחתה הגר לאחר שהאחרונה ילדה לאברהם בן וזאת ב"תיווכה" ועל-פי בקשתה המפורשת של שרה מאברהם: "בוא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה". שרה הגישה לו לאשה (ולא: אפילו כפילגש!) את הגר "על מגש של כסף". שרה היא ש"נתנה" ומסרה אותה לאברהם כפי שהתורה מציינת מפורשות, או, למשל, גירושו "הברוטאלי" של ישמעאל, בנו של אברהם... ולדעתם של מספר פרשני התורה, כולל "פרשנים מסורתיים", היה במעשיה של שרה משום "חטא" [במשמעות של טעות, משגה ולא במשמעות של עוון] או/ו "פגם מוסרי" [ראה רמב"ן, רד"ק ועוד על אתר].

אין זה המקום והזמן לפרט ולהרחיב, אולם, ב"קצירת האומר" יש לציין, ששרה אמנו נהגה בכל אותם מקרים כשורה, ואף ברחמנות יתרה ובחסד גדול. ואילולי דמיסתפינא, הייתי אומר [תוך שמירה על כבודם של מורינו ורבנינו פרשני התורה כדוגמת הרמב"ן ורד"ק שאנכי הקטון והצב"י כ"עפר לרגליהם" ומתוך משאלת לב ש"כיוונתי לדעת גדולים"] שהפרשני הלזו הגיעו לפרשנותם הן מחמת לשון הפסוקים, אשר כמובן, אין "להתווכח עימם", בבחינת "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" [שבת ס"ג.], כמו גם, רצונם העז ללמד ולחנך את הדורות הבאים "יתר עדינות והתחשבות בזולת". זאת ועוד. לטענתנו, פרשנים אלה פירשו כך מחמת שלא עמדו בפניהם ולפניהם המקורות העוסקים בחוקי המזרח הקדום, כגון: חוקי חמורבי, נוזי ואשנונה. ומדוע? – מפני שאם שרה אמנו הייתה נוהגת עפ"י רוח התקופה שבה היא חיה, כ"גבירת הבית" היא הייתה רשאית, למשל ב"מקרה הגר", לפגוע בה פיזית ואף להרוג את הגר ע"י "הטבעתה במים" וזאת בגין הזלזול החצוף שהגר הפגינה ובפומבי כלפי ה"גבירה" שלה, שרה. או, לחילופין, להענישה ב"קציצת האוזניים" בגלל ש"העזה פניה כלפי הגבירה". היו לשרה את כל הצידוקים המוסריים לעשות זאת, ובעיקר, היה לה את הצידוק החוקי לכך. וזאת מפני שעזות פנים וזלזול כלפי "הגבירה" גורר בעקבותיו אוטומטית עונש חמור, עונש מוות ממש או קציצת האוזניים, מבלי אפילו להביאה לערכאות. [במקרה של הגר גם "בג"צ" לא היה מושיע ועוזר, וד"ל]. על עזות מצחה וזלזולה של הגר השפחה בשרה אמנו אנו למדים מפורשות מן התורה כדכתיב: "ותרא כי הרתה, ותקל גבירתה בעיניה" או כפי שהמדרש כותב בלשונו המיוחדת והמחכימה: "כשהיו מטרונות (=כינוי לנשים מכובדות ואשר בדרך כלל היו מבתי האצולה/המלוכה) באות לשאול בשלומה של שרה, שרה הייתה אומרת להן: 'צאו ושאלו בשלומה של העלובה (=הגר)'. וכשהיו מגיעות אל הגר ושואלות בשלומה, הייתה הגר אומרת להן: 'שרי גבירתי אין סתרה (=פנימיותה) כגילוייה (=כחיצוניותה). נראית צדקת אבל אינה צדקת. (ולראייה) ראו כמה שנים שלא נתעברה (מאברהם) ואני בלילה אחד נתעברתי" [בראשית רבה לפרשת וירא]. ודו"ק.

וב"שולי האדרת" אוסיף ואציין שבחמשת חומשי התורה קיימות שש פרשיות המכונות והנקראות על שמם של אנשים ידועים. יותר ממחציתם הם שמות אנשים שאינם "בני ברית" או שנענשו בידי הקב"ה, והם: בלק ויתרו, נח וקורח. ושנייים מהם הם שמות יהודים יראי שמיים, והם: שרה ופינחס. שני אישים דגולים אשר "קנו את עולמם" בזכות ולא בחסד ונכנסו לתוך "מוזיאון השמות הנצחי" של העם היהודי לדורותיו. שרה ופינחס היו מן הדמויות הגדולות שהעמיד העם היהודי לדורותיו, כל אישיות בדרכה המיוחדת לה. מי ייתן, ונהיה אנחנו זוכים להיות מאלה שעליהם נאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך, גדוליך, אימותיך ואבותיך".