איכה הפכה שכיית החמדה לשק חבטות

כשבן-גוריון החליט כי ירושלים היא בירת ישראל הלכה למעשה, הוא לקח את דפדפת הרישום עם נייר ההעתקה הכחול שבה היה מסכם את כל שיחותיו, יצא ממשרדו בקרייה בתל אביב, נסע לירושלים, נכנס לחדר שמצא פנוי בבניין הסוכנות והתחיל לעבוד משם. מאותו רגע מי שרצה את בן-גוריון היה צריך לבוא לכתובת החדשה. כך הפכה ירושלים למושב הממשלה ולמרכז השלטון הממלכתי של מדינת ישראל הצעירה. אותה נסיעה של בן-גוריון הייתה המעשה ההחלטי הראשון והאחרון שעשה ראש ממשלה בישראל למען מרכזיותה של ירושלים. האחרים - כל האחרים - דיברו על ירושלים, נאמו, כתבו, הכריזו, הצהירו, חוקקו, התקינו תקנות, הִרצו, התפייטו, טבעו מטבעות לשון, אבל איש לא התכוון לבצע את מה שנאמר. אפילו אשליה עצמית זמנית לא הייתה כאן. אפילו לא משחק בנדמה לי. כבר בעת שדיברו ידעו הנואמים שהכול מן השפה ולחוץ.

והרי לו הייתה לפוליטיקאים הישראלים מנטליות של אומר ועושה, הייתה לנו היום ירושלים נקייה כמו ציריך, שוקקת כמו אמסטרדם, נעימה כמו קופנהגן, מתוכננת כמו פריז ומלכותית כמו לונדון. ואולם מנהיגינו הם מה שהם, ולכן העיר נקייה כמו עזה, שוקקת כמו גרוזני, נעימה כמו ג'יבוטי, מתוכננת כמו קנדהר, ומלכותית כמו ג'רסי סיטי.

בעודם מדברים גבוהה גבוהה, דרכו הפוליטיקאים הישראלים על ירושלים והורידו אותה כל העת ממעמדה. העניינים החשובים המשיכו כל השנים להתנהל ולהיחתך בתל אביב, כפי שהיה בתקופת המנדט, שבה כל מי שהיה משהו בישוב עבד בתל אביב או נסע אליה בלי הרף לסדר עניינים. הנוכחות הפורמלית של הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון - שלושה גופים שהפכו מזמן לבתי שפתותיים ריקים מתוכן, חדלה להיות משמעותית. הגופים המרכזיים החשובים באמת, המנהלים בפועל את הביטחון, התחבורה, הכלכלה, תקשורת ההמונים והמשאבים הלאומיים דוגמת מים, מזון ואנרגיה, רחוקים כולם מירושלים ולא ירגישו שום שינוי בשגרת עבודתם אם העיר תיעלם בן-לילה. בעיר נשארו רק שלושה גופים חיים אמיתיים: האוניברסיטה העברית, בית הספר הגבוה לאמנות בצלאל והמרכז הרפואי הדסה, שלושתם, אגב, פרי יצירתו של היישוב העברי ולא של ממשלת ישראל, ולולא יהודה לייב מגנס, בוריס שץ והנרייטה סולד - גם הם לא היו כאן היום.


מרוחקת, מיותרת, מעייפת

מי בתקופה הישראלית היה מקים כאן גופים כאלה? הרי שורה של שרים לענייני ירושלים ראו בתפקידם זה עדיפות שלישית ורביעית ועסקו כל העת בעניינים אחרים. בשבילם ירושלים לא הייתה בירה - אלא חלטורה. אפילו פוליטיקאים ילידי העיר, גם כאלה שמציגים את עצמם כירושלמים בנשמה ובאופי, גרים מחוצה לה ומשגרים את מס השפתיים לעיר הולדתם ממקומות מגוריהם החדשים, האופנתיים.

שרי התחבורה, שהתחלפו בשמונה השנים האחרונות בקצב של שר לשנה, הותירו אותה ללא סיכוי סביר לרכבת ראויה לשמה. ברכבת מודרנית אפשר לנסוע רק עד מודיעין ומשם להמשיך לירושלים בטרמפים. כביש הכניסה לעיר נשאר מייסר והוא גורם לנהגים הוותיקים להיזכר בימי הבוטקה עם השומר המפהק שעמדה במקום שבו יצוקה עכשיו כתובת הבטון המגושמת "ברוכים הבאים". את שדה התעופה של ירושלים סגרו, ואפילו אילת זוכה לקדימות על פני עיר הבירה בקבלת טיסות. התחבורה האווירית היחידה אל העיר היא במסוקים, ובכך הושווה מעמדה של בירת ישראל לזה של מוצב חודר בלבנון.

אין תמה שהעולם אינו "סופר" את ירושלים ובמהדורות חדשות של אמצעי תקשורת צרפתיים המדווחים על ישראל אפשר לשמוע עד היום על "ישיבת הממשלה בתל אביב" גם כשהישיבה מתקיימת בירושלים. ואולם מי שקובע את טון הסלידה מירושלים הם דווקא אמצעי התקשורת הישראלים שאינם יושבים בה, ובמיוחד אלה האלקטרוניים. די לשמוע תוכניות רדיו ביום ירושלים - תוכניות שרבות מהן משודרות דווקא מתל אביב - כדי להבין שבעיני כתבים לא מעטים העיר ההררית הזאת מרוחקת, מיותרת, מעייפת ומבשרת רק צרות.

אך בסופו של דבר האשמה אינה של אומות העולם, של העיתונאים ואפילו לא של הערבים. מי שהרס את ירושלים הם הפוליטיקאים. הממשלה והכנסת אינן ראויות עוד לעיר הזאת. הן איבדו את הזכות המוסרית לומר לה מה לעשות. שלושת אלפי השנים הנשקפות אליהן מארמונו של דוד המלך גדולות עליהן והן אינן מבינות את משמעותן. ירושלים חייבת לחלץ את עצמה משלטונה של ההנהלה הכושלת של ישראל ולהכריז על עצמה עיר חופשית. כך תפסיק שכיית החמדה הזאת להיות שק החבטות של נהנתנים ממרכז הארץ, תופיע שוב על המפה ותתחיל לנהל את ענייניה על-פי סדרי העדיפות של עצמה. זה מגיע לה, לעברה, למורשת שלה, לתושביה, לאוהביה ולעולם כולו.