סניגורֶיה החרוצים של העקירה

כבר אמרתי את הדברים לא אחת – אבל הם ראויים להיאמר שוב ושוב: יש משהו בלתי נעים באופן שבו מתנהלות רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל. לא כאשר הן מטפלות בעבריינים – למרות שגם אז יש ליקויים לא מעטים בפעולתן, גם אם אלה אינם נובעים מכשלים רעיוניים – אלא בעת שהן פועלות נגד יהודים המתגוררים מעבר ל"קו הירוק". הנפש פשוט מתחלחלת למראה האטימות, שלא לומר הבהמיות, המלווה את דרך ההתנהלות של המשטרה שם. משהו מעוות, כמעט חולני, שזור כמעט בכל מעשיהם של השוטרים בתחום זה. הסימפטומים לכך צריכים להדאיג כל אחד: רחובותינו הומים פושעים היורים זה בזה באין מפריע – אבל שם, ב"מאחזים הלא-מורשים", יש די והותר שוטרים כדי להתעלל במשפחות ישרות דרך, שכל חטאן הוא שהן רוצות ליישב חלקים שוממים בארץ ישראל.

לא הייתי חוזר על דברים אלה שוב, אלמלא שני אירועים מעוררי בחילה, שהתרחשו בימים האחרונים: האחד הוא להיטותה של הפרקליטות להגביל את חירותו של נועם פדרמן, והשני הוא התבטאותה של נשיאת בית המשפט העליון כלפי מתיישבי מִגרון.


דגניה כהיאחזות בלתי חוקית

באולמו של השופט משה דרורי בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביקשה השבוע פרקליטות מחוז ירושלים לאסור על נועם פדרמן, תושב קריית-ארבע, לשוב לביתו – וזאת באמצעות איסור כניסתו ליהודה ולשומרון. פדרמן הוא אב לתשעה ילדים שהמבוגרת בהם היא בת 17 והצעירה בת שנה. לפני כחודש ימים הגיעו אנשי משטרה באישון ליל לביתו כדי לפנותו משם – על-מנת להרוס את הבית. פדרמן התנגד, כמובן, ולאחר מאבק, שבמהלכו כנראה הוכה בידי שוטרי היס"מ, הוא נכלא. מה שבאמת קרה במקום, קשה לפי שעה לדעת, אולם על-פי כתב האישום שהוגש נגד נועם פדרמן, הוא תקף את השוטרים והפריע להם להרוס את ביתו. לאחר שהוגש כתב האישום, ביקשה כאמור פרקליטות מחוז ירושלים, ובראשה פרקליט המחוז, למנוע בעד פדרמן לחזור לביתו ההרוס.

לא אכנס במסגרת מאמר זה לכל פרטי הפרשה – אולם דבר אחד עולה ממנה: להיטות מרושעת לכפות על בתי המשפט השקפת עולם מסוימת, שבינה ובין "שלטון החוק" אין ולא כלום, ולאנוס אותם, ממש כך, להוציא צווים על-פי לוחות הזמנים שמכתיבה הפרקליטות. השופט דרורי אומנם דחה, ללא היסוס, את הבקשה שהוגשה בפניו, כשם שעשתה השופטת שלומית דותן בבית משפט השלום, אבל הטעם המר שהותירה פרשה זו בוודאי לא במהרה יתפוגג.

וכאן אני מגיע לאירוע השני: דבריה החריפים של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, באותו בוקר עצמו, כלפי המתיישבים במאחז מגרון, שנגדם ביקשו אנשי 'גוש שלום' להוציא צווי פינוי. בדבריה תקפה ביניש גם את עתירתה של ח"כ לימור ליבנת, למען הוצאת צו שיאסור על אהוד אולמרט להמשיך במגעים המדיניים שהוא מנהל, תוך פיזור הבטחות לכל עבר, בכוונה לסנדל את מי שיבוא במקומו לאחר הבחירות.

שני אירועים אלה העלו בי את התהייה לשם מה שוקדת מדינת ישראל על קיום בחירות כלליות מעת לעת, אם למעשה באורחות חיינו שולטות מערכות אכיפת החוק על גרורותיהן השונות. למה בעצם צריכה מפלגה כמו מרצ להתאמץ, אם ממילא "הסניף שלה" בבית המשפט העליון מכתיב לכ-ו-ל-נ-ו השקפת עולם שאף פעם לא עמדה במבחן הקלפי?

ועוד שאלתי את עצמי: מה היינו עושים אילו שופטים כמו מרבית אלה שכיהנו בבית המשפט העליון בעשרים וכמה השנים האחרונות היו יושבים על כס המשפט בעת שהכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה? כלום יכול היה מסמך כמו מגילת העצמאות לקבל גושפנקא חוקתית באולמה של השופטת דורית ביניש? האם חוק השבות, למשל, היה עובר את מבחן ה"מידתיות" או הסבירות בהרכב שבראשו היה יושב השופט אהרן ברק?

ומה היה עולה בגורלן של היאחזויות "בלתי חוקיות" דוגמת תל-חי, בית-אלפא, דגניה או כפר-גלעדי? כלום גם עליהן היה עולה הכורת באישון לילה?