תרבות אלפרון והבית בחברון

ב-26 לנובמבר התפרסמה ידיעה באתר NRG: "הנשיאה ביניש ציינה כי בג"צ כבר הכריע בשאלת סמכויות ממשלת מעבר לפני כשמונה שנים, וכי גם הסוגיה שמעלה עתה ח"כ לבנת נכנסת לתחום הפסיקה מאז, הידועה בשם 'הלכת וייס' (על שם מגיש העתירה דאז, פרופ' הלל וייס – ש.מ.). על-פי הפסיקה, בית המשפט לא קובע מה חיוני ומה לא חיוני במערכת היחסים הבינלאומיים שמנהלת ממשלת מעבר. בהרכב של שבעה שופטים קבע אז בג"צ, בעת שדן בעתירה של פרופ' וייס נגד המשך המשא-ומתן הישראלי-פלשתיני על-ידי ראש הממשלה המתפטר אהוד ברק, כי לא קיימות בחוק הגבלות פורמליות על סמכויות ממשלת מעבר, או שסמכויות אלה מצטמצמות לפעולות שוטפות בלבד."

הידיעה משמיטה פרטים חשובים כמו שדעת הרוב של השופטים ציינה, לצד דחיית העתירה,כי ממשלת מעבר מוגבלת בפעולותיה בעקרון הסבירות והמידתיות וכי עליה לנקוט במשנה זהירות, וכי כל פעם עליה לעצור ולבדוק עצמה מחדש שמא היא גולשת במדרון חלקלק.

הכתבה גם מתעלמת מדעת המיעוט החשובה של השופט יעקב טירקל באותה עתירה. ממש כפי שקבע עכשו בעניין בית השלום כי שופטי בג"צ נקטו באפליה קיצונית, "תחושה כבדה של אפליה בוטה ואי צדק מלווה את התנהלות רשויות החוק בפרשת בית השלום מראשיתה".

וכך כתב טירקל בבג"צ ההוא לפני שמונה שנים:

"אילו נשמעה דעתי", כותב טירקל, "הייתי מקבל את העתירות במובן זה שיינתן צו המורה לראש הממשלה ולממשלה להימנע מלהגיע להסכמים, הסכמות או הבנות עם הרשות הפלשתינית, בין במסמך ובין בדרך אחרת, וכן לא ליצור מחויבויות בכל דרך שהיא, במשא ובמתן המתנהל עתה, העלולים לכבול את ידיהם של ראש הממשלה ושל הממשלה שייבחרו".

היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, כתב בחוות דעתו על נושא העתירה כי ידוע הוא שכל מה שמונח על שולחן המשא-ומתן שוב אינו יורד ממנו ומהווה רק הצעת פתיחה להמשך המשא-ומתן ואכן, ראינו לא אחת טענות סוריות מן הסוג הזה המציינות כי כל ראשי הממשלות המתחרים היום בבחירות היו מוכנים במידה מרובה או פחותה לוותר על הגולן, כך שאין חשש גדול משינוי עמדה שאינה חוזרת מלבד ההתלהטות החולנית של ראש ממשלה הזוכה לנזיפה מג'ורג' בוש השואל מדוע אתה מוסר את הגולן תמורת לא דבר.

ואכן, זהו הדחף ההרסני המלווה את בית המשפט העליון, אולמרט והיועץ המשפטי שאין כל הבדל ביניהם מבחינת האמון הצבורי ביושרם, ואם יש משמעות למושג ניצול משרה לרעה והפרת אמונים הרי שזו דוגמה חדה. דומים הדברים לניצול היסטרי של ההזדמנות האחרונה, ההזדמנות המדומה. יש להניח שבסתר ליבם יודעים השופטים, כמו אהוד ברק באמוק שלו לפנות את בית השלום, כי גם אם יטילו את כל כובד משקלם לטובת סדר יום שמאלני קיצוני וגם אם נתניהו יאותגר על-ידי דן מרידור ושאר אוהדי בית המשפט, שוב אין לעניין תקנה. בית המשפט לעולם לא יקנה את אמון הציבור מחדש. הוא פועל אך ורק מתוך דחף נקמני והרסני של תמות נפשי עם פלשתינים ולכן הציבור אינו צריך להתרגש יתר על המידה מהדחפים האובדניים שהם בסופו של דבר מעוררי בוז ורחמנות ויעלו במוקדם או במאוחר לשופטים בכסאם.

אם השופטת ביניש טוענת שבזמן ממשלת מעבר לא ניתן למנות שופטים, וזאת כדי להגן על ההתנחלות שלה בבית המשפט ולגדוע ידו של כל המרים ידו על ביתה, כלשון השופט חשין, מה לה כי תלין על יהודים שרכשו ביתם ביושר ולא מכוח כנופית שלטון החוק העריבה כמשפחת אלפרון זה לזה? האם נראה כי סביר הוא שניתן לממשלה שכזו ולראש ממשלה מודח על-רקע חשודות חמורים לעסוק בשאלות גורליות וחמורות פי כמה ממינוי שופטים? האם סביר הוא שממשלה שכזו תמשיך לשחרר מחבלים רוצחים ותסכן את שלום הציבור ותסבכו במלחמה? האם רק לא סביר שראש הממשלה ימשיך לחבל בתוכניות האוצר להצלת המשק, אבל ימשיך לעסוק בחבלות אחרות שתוצאתן עשויה להיות חמורה בהרבה? מכאן תחושת הלעג והביטול כלפי הנחזה להיות שלטון ומשפט בישראל ואל יתפלא הנחזה להיות שלטון ומשפט אם התגובות תהיינה בהתאם.