האמת, הופתעתי; ולטובה. פשוט שפשפתי את עיניי כלא מאמין. האם זה נכון?
לאחר הפיאסקו שהתרחש בתחילת השבוע לא ציפינו שמפלגת העבודה תתרומם כלל מהקרשים (לכאורה, הם עצמם לא האמינו). לא פיללתי לנבחרת איכותית וערכית כזו ובעיקר לפי הסדר הנתון, בה אמר הבוחר את דברו: הרצוג, פינס, ברוורמן, יחימוביץ', וילנאי, כבל (משוריין), פואד, תמיר, פרץ ובן-סימון (עשירייה ראשונה). מתברר כי הדבר הבולט ואולי הכי חשוב שקרה בהליך הבחירות המקדימות של "מפלגת העבודה" שנערכו אתמול, היה מיקומם של החברים/ות שנבחרו (למעט שניים שממש בשיניים הצליחו להתברג לעשירייה הראשונה).
הפעם התעלו מתפקדי מפלגת העבודה ובחרו נבחרת איכותית, ערכית, שבאמת אין לה אח ורע, וכל רשימה שיעמידו קדימה ותנועת 'הליכוד' על שלל כוכביהן המגוייסים, לא תשווה לרשימה זו. לכן אפשר לומר בביטחון כי תוצאות הבחירות שנערכו הפתיעו לחלוטין. זה מעורר תיאבון, זה מזכיר נשכחות ולמעשה אולי, אולי, זו נבחרת הראויה להנהיג את המדינה.
יצחק הרצוג (בוז'י) היה המועמד הטבעי ביותר, הראוי ביותר, המוכשר ביותר ובטח המתאים ביותר לזכייה במקום הראשון.
בסיכומו של דבר, הבוחרים אמרו את דברם ודחקו לשולי המגרש הפוליטי את בנימין בן-אליעזר (פואד), עמיר פרץ ושלום שמחון, שמלכתחילה לא היה להם כל סיכוי; אולי הם ציפו שיוכלו לזכות במקומות גבוהים יותר, מיקום המוביל אולי לתפקיד שר בממשלה העתידית (בין אם יזכו או לא בבחירות שתיערכנה בחודש פברואר 2009). זה לא קרה, ולשמחתי הרבה.
מתברר, אכן, כי הרשימה התפלגה בצורה ברורה ביותר כשבמקומות הראשונים נבחרו הרצוג, פינס וברוורמן, ואילו פואד, פרץ ושמחון (מקום 12 כמדומני), "הוגלו" לפאתי המגרש הפוליטי, דבר שלכל הדעות מצביע על הפסד וכשלון מוחלטים, ואי קבלת "מנדט" מחברי מפלגת העבודה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
