מדרחוב משכר חושים

אין בעולם כולו מדרחוב הומה חיים כמוהו. בכל שעות היממה שוקקת בו תנועה ערה של המוני מקומיים ותיירים. אלה מבלים במרכזי הבידור והשעשועים המרובים שמפוזרים לכל אורכו, סועדים במסעדותיו המעולות, מאבדים את הצפון בחנויות המציעות את מרכולתן במחירים סמליים כל כך לתיירים כמונו, ומרותקים לליצנים, לקוסמים, לנגנים, לזמרים ולרקדנים המנעימים את השהייה בו 24 שעות מסביב לשעון. כך הוא מדרחוב פלורידה.

מוקד המשיכה המרכזי של המדרחוב הוא קניון "פסיפיקו" המפואר, שבו מסתופפים המוני התיירים המבקשים לרכוש מזכרות ארגנטינאיות אותנטיות: למין חולצה הנושאת את דמותו של אליל הכדורגל, מראדונה; דרך בונבוניירה מהודרת של "אלפחורס" - הממתק הלאומי הייחודי; ועד לתיק על טהרת העור המשובח, שרק בארגנטינה הוא זול יותר מתיק פלסטיק.

בחזיתו של קניון "פסיפיקו" מסבה לשולחן ישישה חביבה, לבושה בלבן, המודדת, לכל מי שרק מבקש, את לחץ-דמו, חינם אין כסף. בכל פינה במדרחוב שורצים צוענים. אלה הגיעו מאירופה הרחוקה, בחסותה של המאפיה המקומית, השודדת את כספם, בעוד הם עצמם עובדים על התיירים בעיניים כדי להוציא מהם כמה שיותר מעות. רחמיהם של אלה האחרונים נכמרים נוכח תצוגת הסבל לכאורה, של הצוענים, סבל שאינו אלא מדומה, וממהרים לשלוף את ארנקיהם למראה הצועני "קיטע הרגליים", הישוב על כסא-גלגלים, כשלצידו כלב או חתול גזעי גנוב; או למראה אשה החולצת את שדה ("היחידי") כדי להיניק את עוללה "קטוע הגפיים" כביכול. ואיך אפשר שלא לתרום לשני הזאטוטים בני הארבע, הישובים על שרפרף ננסי והמנגנים דואט חרישי של להיטים אהובים על אקורדיאון; והלב נמס למראה הנערה ה"אומללה", המיטיבה לכרוע ברך בפני כל עובר-ושב, למרר בבכי קורע-לב וללקק את נעליו, בתקווה לזכות תמורת כך במעות אחדות.

עבודה בעיניים

אותה שעה אין התייר התמים שלנו מעלה בדעתו כי כל זה אינו אלא עבודה בעיניים של כמה עשרות משפחות-צוענים, שחברו יחדיו במלאכת הרמייה שלהם, והכל כדי לרצות את משפחות הפשע הארגנטינאיות המפעילות אותן.

מי שדמותו של המהפכן ההירואי מן העבר, צ'ה גווארה, משה מזכרונו, מוזמן כאן להעלות נשכחות. חסידיו השוטים וממשיכי-דרכו עושים כל שלאל-ידם כדי להזכיר, למי ששכח ולמי שרק מוכן לשמוע, מה היו מעלליו של "הגיבור על האופנוע", יליד ארגנטינה הבלתי-נשכח: למן נאומים חוצבי-להבות, דרך עלונים וכרוזים בומבסטיים, ועד לשירה ונגינה סוחפת עלי גיטרה לזיכרו.

מעת לעת חולף על פני המדרחוב שמרטף-כלבים, כשתריסר נבחנים צמודים אליו בשרשרת ארוכה. עוד פרנסה משונה של צעיר ארגנטינאי, המשחרר בכך לעבודה את בעליו של ה-"פוצי-מוצי", מטייל עימו ומנעים את זמנו בגינת-שעשועים מיוחדת לכלבים.

בפינות שונות של המדרחוב ניצבים ה"ירוקים" המקומיים, שפניהם צבועות כאילו היה מדובר בקרנבל עליז, ועוטים בגדי-דשא. במרחק-מה מהם מתגולל לו גליל-נייר וסמוך אליו מצוי פח-אשפה. בחרדת-קודש ממתינים ה"ירוקים" למאן-דהוא, עובר-ושב, שיסכין, ברוב-טובו לשלוף את גליל הנייר המוטל על הארץ ולהשליכו אחר כבוד לסל האשפתות. ומשנמצא צדיק כזה, הוא זוכה מייד לתשואותיהם החמות של ה"ירוקים" על מעשה האזרחות הטובה שגילה.

את זמנם של רבבות התיירים, הגודשים את המדרחוב, מנעימות להקות-פולקלור, המגיעות לכאן מכל קצווי היבשת, ועל כולם עולים - איך לא - רקדני הטנגו למיניהם, המלמדים, ללא תשלום, כל מי שרק מעוניין, פרק בהלכות הריקוד החושני. כהרף-עין מצטרף ההמון המתגבש אל הרקדנים, ואפילו תיירים ישראלים כמונו, האמונים על הטנגו ה"פולני", הרווח בארץ, מתוודעים כאן, לראשונה, למהותו של הריקוד המקורי, לתנועות הידיים והרגליים האותנטיות שלו, שאין להן שום דמיון לאלה שלהן היו מורגלים עד כה.

בתום ההופעה נשלפת, מאי-שם, מגבעת, שלקירבה מטילים הצופים את מעות התשר שלהם. ולא נפקדים אמני הרחוב, למן קוסמים וליצנים ועד לציירי קריקטורות, המפגינים בראש-חוצות את כישוריהם האמנותיים, לעיניהם המשתאות של המוני העוברים-ושבים. שמח כאן, במדרחוב פלורידה, 24 שעות ביממה.