ישראל, 60 השנים הראשונות ואיפה הציונות הדתית...?

בשישים שנות קיומה, הספיקה מדינת ישראל לעבור מספר מהלכים מסובכים. שש מלחמות ושתי אינתיפאדות, קליטת מאות אלפי עולים ובניית תשתית פיסית טובה. אלא ששאלות המהות עדין נשארו פתוחות. לשם מה? ובשביל מי תמשיך המדינה להתקיים? בקיצור, מאיפה באנו ולא אנחנו הולכים...?

התנועה הציונית

האדמו"ר מגור הידוע בכינויו ה"אמרי אמת", גילה אהדה לתנועה הציונית, ואמר כי הציונים עושים מצווה חשובה של יישוב הארץ למרות שהם רחוקים מכל דבר יהודי... בסופו של דבר הציונים נאבקים על ארץ קשה, צחיחה ומול אויבים קשים. הם לא בחרו לחיות בארצות אטרקטיביות יותר כמו ארה"ב או דרום אמריקה, ובחירה זו, אמר הרבי מגור, היא אנטי-רציונאלית אך מאד יהודית, ומחברת געגועים היסטוריים של היהודים אל ארצם. אבל דבקותם של החלוצים לא תחזיק מעמד לדורות הבאים, והרוח תדלדל. לכן חייבים ליישב את הארץ עם תורה ומצוות. לא רק בשביל עצמם, אלא בעיקר למען הילדים של הדורות הבאים.

ה"אמרי אמת" דייק! הציונות נבנתה כאנטי-תזה ליהדות, שברה את מסגרות העולם הישן וקבעה, "לציונות, דבר אין לה עם הדת". כך כשאנו עומדים באבן הדרך המציינת 60 שנות מדינה, הציונות מוצאת את עצמה עם רוחות זרות, אנטי-יהודיות מנשבות בקרבה.

מדינה עברית

התנועה הציונית לקחה אחריות היסטורית, אנשיה היו אידיאליסטים שמלאכת כפיים ועבודת אדמה בארץ הייתה עבורם מימוש חלום. עולם חדש נברא. אחד העקרונות הבולטים של הציונות הייתה שלילת הגולה ושלילת היהודי המחובר אליה. במבט לאחור, בניית המדינה כנראה לא הייתה מתאפשרת ללא שלילה זו. אולם, פתרון "בעיית היהודים" יצרה את "בעיית" הזהות היהודית. מדינת ישראל עסוקה במשך 60 שנה בבניית תשתיות פיזיות וחברתיות עד שנשכחה הסיבה, לשם-מה חזרנו הביתה. החלום להקמת ישות עצמאית יהודית התערבב באידיאלים מערביים שאינם בהכרח שליליים, אך גם אינם בהכרח מתאימים לנו.

הבסיס החומרי עליו בנויה המדינה טוב מתמיד, ומקנה ביטחון אישי לאזרחים, למרות כל המחאות החברתיות השונות. אך הזהות היהודית ומהות המדינה היהודית המודרנית מעולם לא היו כל כך מבולבלים ופגיעים. השאלות "מי אני?", "מי אנחנו?" ממשיכות להעסיק אותנו עד היום. מנהיג 'השומר הצעיר' מאיר יערי, שהבין את החשיבות הקריטית של שאלת הזהות, אמר בשנת 1923 "עם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי פרינצפיון מטאפיזי וסמל דתי. אחרת הוא שוקע. וכאן לא תועיל שום קונצפציה כלכלית וחברתית. הסמל הדתי כיום איננו אתנו". יערי ראה את הנולד. נוצרה בארץ חברה הרואה ב'זהות הישראלית' וב'זהות היהודית' שתי זהויות המנוגדות והנלחמות זו בזו.

מדינה 'נורמלית'

מתוך אותה מגמה של בידול חד בין ציונות ליהדות, ממשיכות האליטות המעצבות את דעת הקהל, לנסות ולחסל כל מאפיין ייחודי או מחויבות לערכים לאומיים והיסטוריים של מדינת ישראל. כיום ערכים לאומיים נמצאים במתקפה כוללת בעולם המערבי ובעיקר בקרב חוגי השמאל באירופה, המצדדים ב'עולם ללא גבולות'. הדיבורים על 'לאומיות' בכלל ועל זהות יהודית בפרט מתקשרים אצלם לשיח של 'העולם הישן'.

הלך הרוח בקרב אנשי אקדמיה, בגיבוי של אנשי רוח ועיתונאים הינה הדרישה להפוך את ישראל ל'מדינה נורמלית', משמע מדינה כמו מדינות אירופאיות נאורות, בה אין לאום שמכתיב את דרכה של המדינה או הגמוניה תרבותית בעלת היסטוריה משותפת המחנכת את הדורות הבאים לפיה. על-פי תפיסתם, המדינה הינה כלי חסר זהות דתית, לאומית או תרבותית.

אם נבדוק קביעה זו ל'נורמליות של מדינה' בקרב מדינות אירופאיות, נראה שאין 'מדינה נורמלית'. האם גרמניה בשנת 1933 או ב-1938 הייתה נורמלית? האם צרפת, המתמודדת עם שטף ההגירה המוסלמית והשפעותיה המאיימות על תרבותה, נוהגת כמדינה נורמלית?

לעניות דעתי, מדינה נמדדת ביכולתה לנהל את ענייניה באופן עצמאי במישור הביטחוני, החברתי והכלכלי. למשל: עד המשבר הכלכלי האחרון, איסלנד הייתה 'מדינה נורמלית', אך ברגע שעמדה על סף פשיטת רגל כלכלית, איסלנד כמעט איבדה את עצמאותה וחדלה להיות 'מדינה נורמלית'.

במישור הביטחוני, החברתי והכלכלי, ישראל מתפקדת כמדינה נורמלית, אך אין זה קשור לזהותה ואופייה כפי שמנסים לטעון אנשי אקדמיה ורוח מחוגי השמאל. הנורמליות אליה הם שואפים, אינה מספקת את אזרחי המדינה ואת יהדות העולם. ככל שהמדינה יותר 'נורמלית' כך פוחת קסמה בקרב היהודים, המחפשים משמעות וייחוד למדינת היהודים. אולם, הכוחות המובילים במדינה: באקדמיה, בעולם המשפט ובתקשורת מנסים להטות את המדינה בכיוון זה.

נשיא ביהמ"ש העליון (בדימ.), אהרן ברק, פעל להטיית מערכת המשפט לכיוון מערבי-ליברלי בעל גוון 'נטרלי' בה הערכים היהודיים אינם גוברים על הערכים האוניברסאליים. הדברים באים לידיי ביטוי בפסקי דין רבים. בבג"צ קעדאן בישוב חריש קציר, איפשר בג"צ לערבי לקנות בית בישוב שהוקם על-ידי הסוכנות היהודית, או בדיון שהתקיים בבג"צ בדבר חברותו של ערבי בהנהלת הקרן הקיימת לישראל. כזכור, אדמות הקק"ל נרכשו בתרומתם של יהודים מרחבי העולם מאז 1901, לטובת היישוב היהודי. המאבק לשלילת מעמדו של 'הבית הלאומי' נמשך גם במישורים נוספים, כך למשל ראו את דבריו של חתן פרס ישראל, עמוס עוז: "ספרו של הרצל נקרא 'מדינת היהודים'. מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים...".

תיאוריה פוסט-ציונית

חוק השבות, המהווה עוגן בסיסי למדינת ישראל, זוכה אף הוא להתקפות חסרות תקדים. חוגים רחבים עוסקים בקעקוע זהותה היהודית של המדינה המעוגנת בחוק זה. ירון לונדון, המשמש כשופר לרעיונות אלו בכלי תקשורת שונים, אמר "יש לבטל את חוק השבות... והנהגתו של חוק התאזרחות המביא בחשבון רק את שיקולי התועלת של אזרחי המדינה... שיקולים כאלה עשויים להביא לכאן יהודים ושאינם יהודים, סינים וניגרים וגם ערבים... ברוכים המצטרפים".

המאבק על עיצוב זהותו של הישראלי החדש, נמשך למעלה משלושה עשורים. השינוי המתבקש על-ידי השמאל הישראלי, הוא טוטלי. את ערכי הלאום, הדת והארץ, תחליף חוקה דמוקרטית-ליברלית. את אתוס הציונות תחליף זהות ישראלית-נייטרלית חסרת ערך ומשמעות יהודית. בנוסף, המאבק ממוקד על 'הקוד הערכי' עליו נבנתה המדינה. לראשי התנועה הציונית היה ברור לשם מה נבנתה המדינה ובשביל מי. מרגע שהחלו לסדוק את ה'קוד הערכי' שהיה מקובל בעבר על האליטות השולטות, התחילו לצוף חלופות ערכיות מנוגדות, המתנגשות זו בזו. החזון של קבוצה אחת, הוא חלום הבלהות של קבוצה אחרת.

ספקות של יהודים בדבר צדקתו של המפעל הציוני והאם יש צורך ב'מדינה יהודית', מעודדים גורמים פנים-יהודיים למאבקים רעיוניים על-מנת לערער את אחיזתנו בארץ. בשיח קוטבי זה, ניצבות קבוצות חילוניות רדיקאלית שמתנערת מסממני זהות יהודית ומאמצת בחום את תרבות המערב. מנגד, נצבות קבוצות חרדיות שונות שמגביהות את החומות גם בשל ההתקפות על זהותם הדתית, וסוחפות אחריהן ציבור מסורתי החושש מחילוניות דורסנית. שיח כוחני זה חוסם כל דיאלוג לבניית מדיניות משותפת לרוב חלקי העם.

מה תהיה התחנה הבאה?

הציונות הדתית, במקום לתפוס את מקומה כאופציה יהודית-ציונית עדכנית, העמידה את עצמה כ'גשר' בין הגישות. 'גשר' זה נתפס ככלי אינסטרומנטלי המחבר באופן טכני בין חלקי העם ולא כאלטרנטיבה רעיונית לתפיסות קצה. הציונות הדתית פיתחה מתחילת דרכה רגשי נחיתות מול מפא"י ולא הציבה אלטרנטיבה רעיונית כוללת למפעל הציוני.

מאבקם של חילוניים רדיקאליים באופיה הציוני-יהודי של המדינה, מגבירים את תחושת המחנק בקרב אזרחים הנמצאים בתווך, שמרגישים מותשים מהתקפות על עולמם הערכי. כל מה שהיה קדוש אתמול חולל היום. כל מה שהיה עובדה היסטורית הופכת לאמת רלטיבית.
חנן פורת ב'מכתב לירדנה', מביא את דבריו של הרב קוק. איך נאבקים בתחושות עייפות אלו? הרב קוק שואל "רגש כי זקן - מה יעשה לו?" ומשיב: "אם ימצאו פלגים להחיותו ממקור ההכרח והאמונה - יחיה. ואם לאו - ייבש ויבול".

"ממקור ההכרח והאמונה". הכרח - להתמודד עם המציאות העכשווית בכלים האופרטיביים. האמונה - לשאוב עידוד מה'לך-לך' ההיסטורי ולהאמין בחזון הנביאים של שיבת ציון ו'אור לגוים'. הציונות הדתית יכולה להציג קוד ערכי-יהודי הבנוי באופן רציונאלי, בהיר ופשוט להבנה. קוד הבנוי מאבני היסוד של משפחה יהודית, הבונה קהילות שבונות עם ומדינה. חברה בה השאלה, "השומר אחי אנכי"? תהפוך משאלה לציווי חברתי.

ההיסטוריה היהודית הוכיחה שהניסיון להציב את המפעל הציוני על חולות נודדים, ללא חיבור למקורות יניקה יהודיים לא יצלח. רבים שותפים לתחושה שהציונות בדרכה הנוכחית תגרום לקריסה ערכית שאת אותותיה אנו רואים בתופעת ההשתמטות מגיוס לצה"ל, מבחירה לרדת מהארץ, מנכונות למסור חלקי ארץ על-מנת לזכות בשקט רגעי ועוד. החברה הישראלית עייפה וזקוקה למשב רוח ולמים מרווים. לעניות דעתי, לציונות הדתית יש מה להציע, לא כפשרה בין הקבוצות הניצות, אלא כסינתזה ייחודית ל'מדינה יהודית מודרנית'. המשבר הנוכחי יגלה בסופו של דבר אמת פשוטה, בלי אמונה זה לא ילך!