יוסף שפיטפט ביצרו

פרשת השבוע, פרשת "וישב" הכוללת קי"ב פסוקים [וסימנך: "ויעבור את מעבר יבק"] היא אחת מן הפרשיות המרתקות והמאתגרות תלמידי חכמים ו"עמך" כאחד. הפרשה כוללת מספר סיפורים חשובים הן בתוכנם הכללי והן בעמקות המחשבה היהודית הרמוזים, מוסרי ההשכל ולקחי החינוך הנלמדים מהם ואשר, כביכול, מכל סיפור וסיפור יוצאת קריאה האומרת והמכריזה בשער בת רבים כהאיי לישנא: "יהודי יקר"! הוגע עצמך בלימוד הסיטואציה המקראית. ולפחות, טול יישום אחד חשוב בחייך ולחייך".

מחמת קוצר היריעה והזמן לא נוכל לעסוק בכל הסיפורים שבפרשת "וישב" ואשר חלקם אינם "מתיישבים" עם דפוסי ההתנהגות הרצויים והמקובלים בכל חברה אנושית ועל אחת כמה וכמה אינם רצויים ומקובלים "בבית ספרנו", בחברה היהודית, ברם, מאמרנו יידון באחד מן הסיפורים מלאי ההשראה וההוד. סיפור שגיבורו עומד "במבחן התוצאה", בגבורה עילאית, פיזית ורוחנית. סיפור שנכלל בפנתיאון הנצח של העולם היהודי והיהדות. סיפור המנחה והמתווה דרך בדפוס ההתנהגות האמיתי, המקובל והרצוי ביותר ב"רגע של משבר" אמוני או כפי שהיטיב להגדיר זאת מחבר "מדרש גם" בלשונו המליצית: ב"רגע של נפילת מתח אמוני", ברגע שיצר הרע כמעט וגובר על האדם ומובילו לעשות ולבצע אי אלו דברים בלתי מוסריים. זהו סיפורו של יוסף הצדיק ומאבקו כנגד "יסודות הרשע והטומאה" כפי שבאו לידי ביטוי בדמותה של אשת פוטיפר, אשה רשעית וחסרת שם, ודו"ק.

אשה פתיינית מכרכרת סביבו

הפסוק הראשון [בפרק ל"ט] שבפרשתנו שמתחיל במילים: "ויוסף הורד מצרימה" מסמל יותר מכל לא רק את "ירידתו" הפיזית של יוסף למצריים בגין מכירתו על-ידי אחיו כעבד, אלא, גם את ה"ירידה" הרוחנית הגדולה של אחיו בגין אי כיבוש היצר, בגין אי שליטה על יצרים בלתי מוסריים בעליל, כמו למשל: קנאה, שנאה, תחרות, וכיוצ"ב.

יוסף מגיע אל האימפריה המצרית הידועה לשמצה בגין אכזריות וחוסר המוסריות של נתיניה ותושביה. הוא מגיע כ"עבד עברי" חסר זהות. הוא מגיע במעמד הנחות ביותר חסר זכויות מינימליות. הוא מגיע ישירות אל ביתו של "פוטיפר, סריס פרעה, שר הטבחים" והתורה אף מדגישה, ולא בכדי, שפוטיפר היה "איש מצרי" על כל המשתמע מכך. יוסף רק בן 17 שנים, נער צעיר לימים "יפה תואר ויפה מראה" ולאחר "תקופת הסתגלות" די קצרה (על-פי המדרשים), הוא מופקד על ביתו של פוטיפר ו"כל אשר יש לו נתן בידו". בעקבות זאת, ביתו של פוטיפר מתברך בגללו כי "ה' איתו". יוסף מצליח. אולם, דא עקא. הצלחה זו "מסובבת את הראש" לאשת פטרונו ואדונו. יוסף "מוצא חן" בעיני "הבוסית", אשה רשעית חסרת שם פרטי. אשה תאבת בשרים וחסרת מוסר בצורה קיצונית ביותר. גבירתו דורשת ממנו בפה מלא ובתוקף: "שכבה עימי"!. כמובן, יוסף מסרב להצעתה בעדינות אבל בהחלטיות. הוא אינו מעוניין ורוצה לבגוד בערכיו המוסריים עוד מ"בית אבא" ולא כל שכן לבגוד באמונו של פטרונו ואדונו.

באחד הימים, כשיוסף מגיע ו"בא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם", בעזות מצח ובצורה נבזית שאין כדוגמתה, אשת פוטיפר תופסת אותו בבגדו ומנסה לאלץ אותו לשכב עימה. יוסף בורח החוצה כשהוא משאיר את בגדיו בידיה. יוסף משלם על כך "מחיר כבד" בגין "הלשנתה" של האשה לבעלה פוטיפר על "חוצפתו ועזות מצחו" של ה"איש העברי" שהובא כדי "לצחק בנו" (היא כוללת גם את שאר העבדים והמשרתים כמושא "צחוקו" של יוסף שממילא, בוודאי, הוא היה כבר שנוא בעיניהם בגלל קבלת התפקיד של "מנהל משק בית פוטיפר") שאף העז וניסה "לשכב עימי". אולם, כשקראתי "בקול גדול" הוא נס וברח החוצה כשהוא עוזב את "בגדו אצלי". למותר לציין, שאשת פוטיפר אף הראתה לבעלה את "העדות מן השטח", את בגדי יוסף שנשארו אצלה וכאילו אומרת/רומזת: "ראה יקירי, פוטיפר, בגדיו של יוסף הם העדות המלאה, השלמה והחותכת לבגידתו בך..." (!)

יוסף נלחם נגד עצמו

באחד ממדרשי חז"ל נאמר שכאשר אדם בא לפני "בית דין של מעלה" והוא "מואשם" בגין הזנחה ואי קיום המצוות, כמו גם, בגין הזנחה ואי קיום אי אלו "דברים מוסריים" הוא נוהג להשתמש בכל טיעון אפשרי כדי להצדיק את עצמו ומעשיו ואומר: "נכון. לצערי עשיתי זאת. אבל, עשיתי זאת כי הייתי מונהג על-ידי הרצון השלילי שבי, על-ידי היצר שאתה ה' יצרת ובראת...". באותו הרגע, ה' מצביע ומכוון את האדם לעיין ב"סיפורו של יוסף הצדיק" ואומר לאדם: "האם הפתיונות שעמדו בפניך היו גדולים יותר מן הפתיונות שעמדו בפני יוסף, בפני נער צעיר בן 17 שנים, נער יפה תואר ותאב חיים, נער שאולץ לעזוב ולהיפרד מבני משפחתו ומצא עצמו עבד במצריים כשבבית פטרונו ואדונו "יצר הרע במלוא הודו והדרו" המגולם על-ידי אשה יפה וצעירה, אשה מלאת יצרים האובססיבית כלפיו, שאינה מוותרת בקלות לדחיותיו היום-יומיות ומשדלת ומנסה בכל דרך אפשרית, בעדינות וברוך, כמו גם באלימות ובגסות, לשבור את התנגדותו כדי לשכב עימו"?!

וגם אמנה, יוסף כובש את יצרו. יוסף כובש את תאוותו. חז"ל הטיבו להגדיר זאת [במסכת ב"ב ק"ט:] באומרם: "יוסף, פטפט ביצרו", כלומר: יוסף התנגד ליצרו. יוסף התגבר על תאוותו. יוסף אסף את כל כוחותיו הפיזיים, כמו גם ובעיקר, את כוחותיו הרוחניים ונלחם כנגד עצמו ממש, וניצח בגדול. לא בכדי, קבעו חז"ל [במסכת עבודה זרה ג.]: "יוסף לא נחשד על העבירה". אי לזאת, יוסף זכה שלשמו הפרטי נוסף הכינוי והתואר "צדיק", כמו גם, לתוספת אות י', אות אחת משמו המפורש של הקב"ה, שנאמר [תהילים פ"א, ו']: "עדות ביהוסף שמו". כמו-כן, יוסף זכה ש"רוח הקודש שרתה עליו מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה" [פרקי דרבי אליעזר ל"ט]. יוסף הצדיק (כממשיך דרך אבות) מסמל יותר מכל, בגופו ובדפוס התנהגותו את כיבוש היצר, את האנטיתזה להתנהגותם ולמעשיהם של האחים, כפי שציינו לעיל. יוסף הוא סמל מימרת חז"ל אשר בפרקי אבות [פרק ד' משנה א']: "איזהו גיבור?! - "הכובש את יצרו".

ומה נאה ומה יאה לסיים מאמר זה בדברי הגותו המחכימים של ד"ר אהרון ברט זצ"ל בספרו: "דורנו מול שאלות הנצח" כדלקמן: "ראשית החינוך הגדול הוא שכל יחיד ילמד לכבוש את יצרו וזהו "ומותר האדם מן הבהמה"... אין היהדות דורשת עקירת היצר כי אם דבר יותר קשה. היהדות דורשת שהאדם ישתלט על יצרו ולא שיצרו ישתלט עליו... עצם מניעת המילוי המיידי של דרישות היצר ועצם עשיית דברים אחרי בדיקה ושיקול דעת ושלא לפי הצו הבלתי אמצעי של היצר, הם הם המבדילים, באופן עקרוני ויסודי, בין האדם שיצרו משתלט עליו ובין האדם השולט ביצרו".