לכל נעל יש כתובת

יש חוקרים הטוענים שהעולם הערבי הוא עולם הפוך מהעולם המערבי, בין השאר במובנים הבאים:

א. מה שמקובל בעולם הערבי אסור בתרבות המערבית, למשל רצח בנות עקב בושה שהביאו למשפחתן.
ב. בעולם הערבי שולטת הדת, לעומת ההיגיון האנושי השולט בעולם המערבי.
ג. העולם הערבי מתמקד בהיסטוריה ובשאיפה לשחזרה, בעוד שהעולם המערבי עסוק בעיצוב העתיד תוך דחיית ההיסטוריה.
ד. בעולם הערבי אנשים וקבוצות מתקוטטים ביניהם לאורך דורות באלימות רבה, למשל - הסונים נגד השיעים, בעוד שבעולם המערבי שולטת התפיסה כי קונפליקט יש לפתור או לנהל בדרכים לגיטימיות.
ה. הכלכלה בעולם הערבי נמצאת במקום נמוך בסולם העדיפויות הלאומי, בעוד שבמערב הכלכלה היא עיקר עיקרי החיים המודרניים.
ו. בעולם הערבי לשבט ולמשפחה יש תפקיד נכבד ונוכחות ניכרת בחיי הפרט והחברה, ואילו במערב להשתייכות המשפחתית אין משמעות רבה.
ז. הכבוד והשמירה עליו הם ממרכיבי המוטיבציה העיקריים בעולם הערבי, בעוד שבעולם המערבי אין לשיקולי כבוד משקל רב ושם המשחק הוא יעילות.
ח. בחיי העולם הערבי סמלים וטקסים הם בעלי משקל רב, ואילו בעולם המערבי הם איבדו את מרבית משמעותם.
ט. בעולם הערבי שולטת תאוריית קשר, שלפיה כל הנראה לעין הוא הונאה מכוונת של יד נעלמה אך רבת השפעה, ואילו המערב בדרך כלל אינו מאמין בכך.
י. במרבית מדינות עולם הערבי השלטון הוא דיקטטורי, בעוד שברחבי העולם המערבי השלטון הוא דמוקרטי במידות שונות.


ההיגיון של כפויי הטובה

בנוסף לעשרת ההבדלים הנזכרים, יש עוד קווי הבדל בין תרבות המזרח התיכון ובין תרבות אירופה. כמו-כן, ההבדלים שנמנו הם כוללניים ואינם מביאים לידי ביטוי את "הקול האחר", הליברלי, המודרני והפתוח, הקיים גם הוא בעולם הערבי כיום, ורואה בדאגה רבה את חיי העליבות בעולם הערבי. קול זה משתתף כיום בדיון הציבורי במדינות ערב, אך רק לעתים רחוקות הוא נוגע בשורשי הבעיות של המזרח התיכון.

השבוע פרץ בעולם הערבי ויכוח מסוג זה במלוא עוצמתו, למראה העיתונאי העירקי, מנתזר אלזידי, אשר קם במהלך מסיבת עיתונאים ומשליך את שתי נעליו לעבר הנשיא האמריקני, גורג' ו. בוש, שעמד ליד ראש ממשלת עירק. בוש התכופף והנעליים לא פגעו בו באופן ממשי, אך המצלמות המשיכו לצלם את מבוכתו הגדולה לנוכח האירוע המפתיע. הוא לא ידע כיצד להגיב, ולבסוף אמר משהו כמו: "ככה זה בדמוקרטיה, לאנשים יש זכות להביע את דעתם". בדבריו אלה הוא ודאי התכוון לכך שבעירק התחולל שינוי חיובי עקב המלחמה נגד סדאם חוסיין, ושאפילו הוא מוכן לקבל התנהגות בלתי מקובלת משהו במסגרת עסקת חבילה גדולה וחשובה עם העם העירקי של החלפת הדיקטטורה במשטר דמוקרטי יותר, ולשלם מחיר אישי בדמות נעליים המתעופפות לעברו.

מאז יום שני השבוע שבו התרחש האירוע, אשר בו צפו מיליונים ברחבי העולם הערבי, עולים אמצעי התקשורת הערבים על גדותיהם בסיפור המעשה של אלזיידי, ובמשמעויותיו. נראה כאילו האירוע הקודם שזכה לתשומת לב תקשורתית רבה כל כך היה לא פחות ולא יותר - כיבוש העיר בגדד באפריל 2003.

הדוברים והכותבים הערבים המתייחסים למעשה, נחלקים לשני מחנות: המחנה האחד תומך במעשהו של אלזיידי ורואה בהשלכת הנעליים מעשה לגיטימי של הבעת התחושה של שאט נפש ערבית כלפי בוש אישית. לטענת הדוברים, הוא שהרס את עירק, הוא שגרם להרג מאות אלפי עירקים וליציאת מיליונים לגלות מחפירה ומביישת. הוא שונא את הערבים והמוסלמים והוא אשם בכל הרעות החולות שמהן סובלות חברותיהם. הוא התגלמות הרע בעולם, שהשפיל וביזה את האומה הערבית, ולכן זכה בתגובה הראויה, המשפילה, מאלזיידי. אלה רואים בהצלחתו של העיתונאי להוציא לפועל את תוכניתו מעין ניצחון ערבי על אמריקה. וכך, עשרות הפגנות תמיכה במעשה יצאו לרחובות, מאות עורכי דין הודיעו שיַגֵנו על אלזיידי אם וכאשר יועמד לדין על מעשהו, ואלפי אנשים הביעו בדרכים שונות את תמיכתם במעשה.

אך יש גם מחנה המתנגד למעשה, ומפרסם את עמדתו ברבים. דובריו טוענים שזהו מעשה ברברי, המעיד על חוסר תרבות, אינו עולה בקנה אחד עם הכנסת האורחים הערבית הידועה, אינו מקובל כדרך להבעת דעה בציבוריות המודרנית, ומנחיל בושה גדולה לעולם הערבי בכלל ולעירק בפרט. יש בהם המזכירים לציבור שלא האמריקנים הם ששפכו את דמם של בני עירק, אלא "אחיהם" מסוריה, אירן ושאר מדינות ערב שהסתננו לעירק כדי לחולל בה אנדרלמוסיה על חשבון רווחתם של העירקים. אדרבא - אומרים מתנגדי השלכת הנעליים - האמריקנים הקריבו אלפים מבניהם והשקיעו מאות מיליארדי דולרים בעירק ובעמה, ואילו העירקים משליכים על בוש, מי שהציל אותם משלטון הדיקטטור, נעליים.

לדבריהם, התמיכה העממית הרחבה במעשה המגונה מעידה על כך שהעולם הערבי הוא כפוי טובה, מעדיף להתייחס לבעיותיו באורח רגשי ולא שכלי, ומגיב באופן פרימיטיבי ויצרי על משהו שראוי היה להתייחסות שכלתנית ושקולה. עדיף היה, הם אומרים, שהעיתונאי המתנגד למעשיו של בוש "ישליך" עליו שאלה מביכה, שהרי המנדט שלו כעיתונאי אינו להשליך נעליים אלא להעלות את השאלות הקשות בפני אנשי ממשל ומדינה ולפרסם את תשובותיהם.

אלא שהשלכת נעליים על אורח לא אהוד אינה חדשה בעולם הערבי: לפני מספר שנים ביקר בירושלים שר החוץ המצרי, אבו אלע'יט, וכשביקר בהר הבית, במסגד אל-אקצה, השליכו עליו המתפללים את נעליהם כביטוי לזעמם על כך שמצרים, לדעתם, נטשה את הפלשתינים וכרתה ברית עם ישראל. השלכת הנעל המלוכלכת והטמאה מבטאת בוז מצד המשליך, וערבי שמשליכים עליו נעליים חש השפלה נוראה. והרי השכם והערב אנו רואים איך ערבים דורכים בנעליהם על דגלי ארה"ב וישראל כביטוי לתחושת ניצחון על "השטן הגדול" ועל "השטן הקטן", גם אם ההשפלה מתבטאת רק באקט סמלי בעוד שבזירות ה"מעשיות" המצב הפוך.

אין ספק כי תגובות הערבים להשלכת הנעליים על הנשיא בוש מבטאות היטב את פיצול האישיות הקולקטיבי בעולם הערבי: אצל חלק מהציבור התנהגות זו נתפסת כאקט לגיטימי, מקובל ורצוי, שהחזיר לערבים משהו מכבודם הרמוס תחת נעלי הצבא האמריקני, ואילו חלק אחר חש שהמעשה אינו ראוי, ומבטא תרבות מפגרת, נחותה, ברברית וגסה.


בים של עזה אין חפירות

עוד ראייה לכך שהעולם הערבי הוא עולם הפוך מהעולם המערבי הוא סוגיית הפסקת האש בין ישראל וחמאס, העומדת לפקוע בימים אלה, אם זו עדיין לא פקעה בהתפוצצות הטילים והקסאמים המתעופפים באוויר העוטף את עזה. על-פי תפיסתנו, לראשי חמאס, השולטים ברצועה ביד רמה, בזרוע נטויה ובחרב שלופה, הייתה הפסקת האש אמצעי לחיזוק מעמדם ולביסוס שלטונם ברצועה, בדרך להגשמת חלומם להקים מדינה איסלאמית בפלשתין. היינו מצפים אפוא שהם ישאפו להפסקת אש בת שנים, שתאפשר להם - למשל - להמשיך ולהתעצם מבחינה צבאית, מדינית ומִנהלית, לחפור בים מול עזה כדי להפיק גז טבעי המצוי שם בכמויות אדירות ולהביא צמיחה ושגשוג לרצועה. אלא שגם כאן, ההיגיון שלהם אינו זהה לשלנו: הם חוזרים ומכריזים על כוונתם הלא מציאותית לשחרר את כל פלשתין, ממקדים את נאומיהם חוצבי הלהבות בג'יהאד נגד ישראל, והתנהלותם מלמדת שאין להם כל כוונה לייצב את המצב ולהגיע לדו-קיום עם ישראל, גם כשיחסי הכוחות הם לרעתם.

יש רק לקוות שמנהיגינו ייעזרו באנשים המבינים בתרבות המזרח התיכון לפני שיגיבו על המתרחש בעזה ולפני שיזיקו לישראל ויסכנו את ביטחונה ואת חיי אזרחיה.