אי אפשר להכות במקל, בלא גזר

איך אפשר להוסיף מקל לצד הגזר? במזון, ציוד רפואי, חלפים ומטהרי מים אינם מסכנים את ישראל בשום צורה. אפשר גם להגדיר ציבורית בבירור מהם התנאים שבעתיים יוסר המצור הכולל מעל הרצועה, או נדבר עם חמאס. ואפילו אפשר לתת למי שרוצה לברוח מן הרצועה לעשות זאת, כמו שכולם נמלטים צפונה אצלנו.

במבצע המתגלגל בעזה, שתחילתו ידועה וסופו מי-ישורנו, נהרגים הפלשתינים במאות ונפצעים באלפים, וזאת כדי לנסות ו"ללמד" אותם לקח קולקטיבי כלשהו. עם זאת, ידוע לכולנו מניסיון העבר הממושך, שכל פעולה הכוללת סנקציות ואיננה מספקת תקווה, סופה להתבטל, ולהביא לתוצאה הפוכה. אלימות והרוגים מייצרים עוד שנאה וכעס, ודוחקים את התושבים אל חיק הקיצוניים. זה לא חדש. אנחנו מפעילים כוח, והם הרי לא ייכנעו וגם לא אנחנו. ההסלמה עוד לפנינו, וכל סוף לא נראה באופק. ובכל זאת, פעילות הצבא, שכבר החלה, לא חייבת להסתיים בכישלון בלתי-נמנע, ועדיין אפשר לתקן כמה דברים. למרות שאפשר להתווכח ארוכות על השאלה האם השימוש ב"מקל" בכלל נכון ומועיל, האם הוא מוסרי במצב של מצור/כיבוש והאם אפשר לחשוב על דרכים אחרות לחיות כאן יחד - כרגע אלו שאלות שאינן רלוונטיות, משום שישראל כבר החליטה שהיא מכה את כל יושבי הרצועה במכה קשה, ולא מדברת עם חמאס.



ללמוד את לקחי לבנון

ועדיין, גם ההחלטה על כך שמשתמשים בכוח, איננה חייבת לעמוד לבדה, ואפשר ללמוד מן הטעויות שנעשו במלחמת לבנון השנייה, שבה המיינסטרים הלבנוני התחיל את המערכה בתמיכה בישראל, וסיים אותה בתמיכה בחיזבאללה. כזכור, אמר אז שר הביטחון פרץ, מייד עם החטיפה: "איננו מדברים אלא ניגשים למעשים", שפירושו "סוף מחשבה במעשה תחילה". התוצאה הייתה שישראל החלישה את ממשלת לבנון וחיזקה את התמיכה בחיזבאללה. זה גם מה שעלול לקרות בעזה, במיוחד נוכח העובדה שהרבה מן המטרות הן של אלו שאנו מקווים שישמרו על הפסקתה אש הבאה, קרי אנשי המשטרה המקומית (ובכלל זאת פקחים, שוטרי תנועה ועוד, שכולם הפכו באחת לבני-מוות). אחת האפשרויות היא לשלב את המכה הקשה שניחתה עליהם בבניית תקווה לעתיד טוב יותר, להקטין את חוויית נוראיות ההווה הבלתי-הפיך, ולא להשאיר רק את טעם התסכול והאיומים, שיהפכו לבומרנג רב עצמה.



במקום לייצר שנאה, לטעת תקווה לשלום...

אז, אילו גזרים אפשר להציע לעזתים, אפילו אם מפציצים? הנה כמה אפשרויות, ובוודאי ישנן עוד רבות:

עזה סובלת ממחסור חמור במזון, ציוד רפואי, חלפים ומטהרי מים. אף אחד מהדברים הללו איננו מסכן את ישראל בשום צורה. ישראל יכולה, למשל, להכניס במשאיות או להצניח ארגזים עם ציוד מן הסוג הזה, ובכל ארגז להוסיף עלונים בערבית, עם מסרים ומשאלות לימים טובים יותר. ישראל יכולה להגדיר ציבורית בבירור מהם התנאים שבעתיים היא תסיר את המצור הכולל מעל הרצועה, או תדבר עם חמאס. ישראל יכולה לאפשר למי שרוצה לברוח מן הרצועה לעשות זאת, קל וחומר לפצועים, וכן לא-למנוע מצוותי רפואה מלהיכנס אליה. ישראל יכולה להתחייב שמקומות כמו בתי חולים לא יופצצו (אתמול הופצץ המסגד הקטן שבבית החולים שיפאא' והבוקר מחסן ציוד בו). ישראל יכולה לקבוע מכסות לנשים וילדים שיטופלו בבתי החולים בישראל וללוות אותם עם מסר של פיוס, כדי לעשות בקרבם נפשות. ישראל יכולה לקנות ללבבות בהציעה פיצויים לקרבנות אזרחיים שפגעה בהם, בשיקום מחנות הפליטים שייצרה, ובפיצוי כספי על עשרות שנות התנחלות ברצועה. ישראל יכולה לאפשר לסיוע בבגדים, מזון, תרופות וכיו"ב להיכנס אל הרצועה. ישראל יכולה לשחרר אסירים רבים, שרובם אינם פעילי טרור. ישראל יכולה להסכים לקריאת חמאס לצאת משטחי 67' תמורת הכרה בישראל, או לפחות לדון בכך. ועוד ועוד. כל הפעולות האלו, או חלקן, יגרמו לחמאס נזק גדול יותר מן הפציעה הזמנית שממנה ישתקם על גלי האהדה שנוצרים במו ידינו כעת.



אז מי באמת 'התחיל'?

צריך עוד לשאול, כמובן, מה הקשר של המערכה לבחירות הקרבות בישראל, לאגו הפצוע מלבנון, לסיום שלטון בוש, לתקיפת הכלא שבו מוחזקים אנשי הפת"ח ושחרורם, ולעוד כמה עניינים שטרם הובהרו כל צרכם. לאלוהים הפתרונים. צריך גם להזכיר שישראל הפסיקה בעצמה את ההפוגה כשיצאה לפעולה צבאית ב-4.11.08, ושאולמרט בעצמו הודה בחדשות סוף השבוע, שבעוד שהיה שקט אצלנו, ישראל הרגה 400 פלשתינים ברצועה. אבל, כאמור, לאלו אין כרגע רלוונטיות, כי ההווה והדחוף מוחים כהרגלם את החשוב וארוך הטווח. כשירגעו הרוחות, נשוב ונדון בכך שוב.