על מזרחיות, גזענות והתנשאות

בסדרת הטלוויזיה "הרצל פינת רפאלי" (מפיק דודו דרעי, ערוץ 4 בהוט), סדרה בת כמה פרקים הסוקרת את חיי התרבות בארץ מאז קום המדינה ועד בכלל, עסק הפרק השלישי, בין היתר, במוזיקה הים תיכונית ("מזרחית", בשפת האשכנזים). וכמו בכל דיון בנושא מסוג זה, זכו הצופים לראות את האמן והיוצר אביהו מדינה, הנחשון בן עמינדב של המלחמה על הלגיטימציה של המוזיקה הים תיכונית, כשהוא תורם כמה תובנות לשיח הציבורי בסוגייה הכאובה הזו. אולם דבריו של מדינה, חכמים, קיצוניים ונכונים, ומשקפים ככל שיהיו, לא נגעו בי כהוא זה כמו הסיפור שסיפר הזמר אבנר גדסי.

להלן רוח הדברים: בשלהי שנות השבעים הצליח גדסי לשכנע את מפיקי התוכנית הפופולרית דאז "עוד להיט" כי אחד משיריו ראוי להיכלל בעשירייה הפותחת שלהם, מה שמחייב צילום, הקלטה והשמעה של השיר בתוכנית. לדברי גדסי, ארבע שעות תמימות ומתישות ארכו צילומי השיר שלו עד שהצוות היה מרוצה מהמוצר הסופי. שמח וטוב לב דיווח גדסי לבני משפחתו, חבריו ומכריו על כך שבתוכנית "עוד להיט" הקרובה הם יוכלו לצפות בו במלוא כישוריו וכישרונותיו. אלא מה, ביום שידור התוכנית, יותר נכון כששידור התוכנית הסתיים, גילו גדסי וחבר מרעיו, לדאבון ליבם, כי השיר שלו לא שודר. כואב ונכלם התקשר גדסי להפקה ושאל לפשר הדבר. תשובת ההפקה, אליבא דגדסי, "אתה מכוער מידי, אתה לא עובר טוב מסך". נו, טוב, הזמר המנוח שמעון ישראלי היה הרבה יותר יפה...

תזכורת: באותם ימים, שלהי שנות השבעים תחילת שנות השמונים, פרצו לתודעת הציבור שני חתיכים הורסים העונים לשם דב (בראד פיט) רייזר ואלי (תום קרוז) גורנשטיין. השניים כיכבו במיטב הסדרות והתוכניות ("זהו זה", פסטיבל שירי הילדים, הסרט "הלהקה" ועוד) מבלי שה"יופי" שלהם הפריע להם. איך זה קורה? תגיד לי מה שם משפחתך ואני אגיד לך אלו משוכות תארובנה לך בעתיד...

הסיפור של גדסי כואב ופוגע, אבל לא מקומם כמו הסיפור שאירע לזמר דקלון. דקלון, אמן מוכשר בחסד עליון, פייטן משכמו ומעלה, הצליח, כמו גדסי, רק באמצעות אמרגנו, לשכנע את ערוץ 1, כי הרפרטואר שלו ממש מתאים לתוכנית "קבלת שבת" ששודרה בזמנו (לפני למעלה מ-20 שנים). בערוץ 1, שהיה אז בלעדי ונשלט על-ידי "החונטה האירופאית המתורבתת", הסכימו לאפשר לו לשיר אחד משיריו בתחילת התוכנית. דקלון התייצב באולפן, שר אחד משיריו, זכה למחיאות כפיים מהקהל באולפן, הודה לו ופנה ללכת. ממש ביציאה מהאולפן, כך מספר דקלון, הוא פנה לנציגת ההפקה ושאל בתמימות "למי עלי להגיש את החשבונית?". "חשבונית?!", תהתה אותה נציגת הפקה, "תגיד תודה רבה בכלל שאיפשרנו לך להופיע בטלוויזיה". דקלון, נכלם ומבויש, לא הצליח זמן רב להתאושש מהעלבון ומהפטרנליזם ששלט אז ברוממה ירושלים.

אגב, באיחור של 40 שנה אני רוצה להודות לערוץ 1, בשם הוריי המנוחים, על שאיפשר להם לצפות חצי שעה בשבוע בתזמורתו של זוזו מוסא...

מי תחוסל קודם? המדינה או בעיית הגזענות שבה?

סיפורם של אבנר גדסי ודקלון הוא טיפה בים. כל יום, בעיקר בארגונים ומוסדות ממשלתיים, נתקלים אנשים בתופעות מן הסוג הזה: קיפוח, אפליה, עלבון וכדומה. אני, אישית, נתקלתי בזה לא אחת, אבל תמיד התגברתי ולרוב גם הבסתי, לא ניצחתי, הבסתי ממש, את אלו שסברו וחשבו שהם טובים ממני בגלל סיבה זו או אחרת.

ישראל, במלאת לה ששים שנה, היא עדיין מדינה ויישות גזענית - כלפי המזרחיים וכלפי העולים מאתיופיה. כלפי העולים מרוסיה וכלפי המיעוטים החיים בה. וגם כלפי העובדים הזרים הבונים אותה. ישראל, זו שאמורה להיות אור לגויים, היא בסך-הכל עם לבדד ישכון. לנצח. כל עוד קבוצה אחת תמשיך להתנשא על פני קבוצה אחרת הגזענות תמשיך להתקיים.

ישנה סברה כי בני עדות המזרח מצביעים דווקא לימין. אם זה נכון, אזי הדבר נובע מכך שהם חשים כי הערבים נחותים מהם בדיוק כפי שהאשכנזים סבורים שהמזרחים נחותים מהם, ולכן נוח לפגוע בחלש ממך, לא בחזק ממך. ואפשר להשליך זאת גם על עולים חדשים. לכן מעגל הקסמים הזה, ולכן גם אני לא צופה פתרון לבעיית הגזענות והאפליה כאן בארץ. לצערי, הסיכוי שהמדינה שלנו תחוסל הוא יותר גבוה מהסיכוי שבעיות הגזענות שלנו יחוסלו.

ואסיים בנימה פסימית: אחת מאחיותיי הייתה נשואה לצבר ממוצא פולני. כל עוד הם "יצאו", הוריו של גיסי המנוח לא התערבו בזוגיות הזו, אולם כשאחותי והחבר שלה דב הודיעו לאמי ע"ה כי הם עומדים להינשא אמרה אמי ז"ל לדב "הבאת לנו אור הביתה". וכשהם הודיעו זאת לאמו של דב, היא אמרה באידיש "פרענק איז א-חיה, פרענקינה איז א-מחיה". כלומר, "פרענק הוא חיה (בהתנהגות שלו), אבל פרענקית היא מחיה" (מבחינה מינית, לא יותר). ואידך זיל גמור.