את לאה ורות פגשתי לאחרונה בביתן. לאה היא אם לבת רות (שם בדוי) בכיתה ו' שעברה את טיפול הפסיכודרמה עם ברכה במשך השנתיים האחרונות. שוחחתי איתן על החוויות מחדר הפסיכודרמה ועל ההתמודדות היומיומית במציאות לא שגרתית.
כיצד נבחרה ביתך לטיפול בפסיכודרמה מתוך כלל תלמידות בית הספר?
לאה: בתי הגיעה לטיפול מתוך חרדה גדולה. מקום של איבוד שליטה. בכי היסטרי יחד עם צחוק מתגלגל. המציאות היא השולטת בה ולא היא במציאות. לה לא היו הכוחות והיכולת להתמודד עם המצב מתוך חוסר כלים.
איזו דרך התמודדות למדה רות?
לאה: ברכה פתחה שער למקום שהיה קיים בפנים, כלי כוח - הדמיון. היא לימדה אותה לתת לגיטימציה לרגשות הקיימים בתוכה. באחד הפעמים כשהמצב הביטחוני היה קשה, נסענו לגולן להפוגה. כשהגענו למרחבי הירק הגדולים היא החלה לשיר. החברות שלה לא הבינו איך היא יכולה לשיר כך פתאום. ואז אמרה: 'ככה אני משתחררת מכל מתחים, ככה כולם עושים אצלנו בבית הספר. ואז הן נסחפו אחריה ורצו יחד בשדרות הגולן באותו הזמן. וכל הכיתה נהייתה כזו - דיבור על יכולת להביע את המקום הפנימי והרגשות.
ביום שישי האחרון, היום השישי למבצע עופרת יצוקה, היא נכנסה למתחים ולי לא הייתה סבלנות. היא לא ויתרה. נתנה לי להרגיש שהיא במצוקה. היא שכבה על המיטה ולא הסכימה לעשות כלום. ואז נזכרתי בברכה ובפניה שלה לרגשות. עצרתי הכל, שמתי מוזיקה והתחלנו לרקוד. זה שיחרר אותה. היא החלה לסדר את החדר ולארגן, לפני כן היא לא הייתה מסוגלת לזוז. אני מרגישה שאפיק הרגש - חזק ביותר.
אילו סוגי פעילויות נוספות סייעו לבתך להשתחרר ולהביע?
ברכה נתנה להן להכין סידור עם תפילות שונות. כל אחת כתבה תפילות והכניסה לקופסא מעץ שעיצבה. בין התפילות מוזכר רבות: רצונות ושאיפות וברכה גם כתבה להן מכתב מדי פעם בתום פעילות בכדי לחזק אותן.
פעילות נוספת הייתה להכין בתים. שכידוע, בית הוא מקור ההגנה של האדם. מטרת בניית הבתים הייתה למצוא לעצמך מקום משלך, מקום חלומי שמגן עלייך כי בבית שלך אתה לא תמיד מקבל מה שאתה רוצה. למשל: שקט, ביטחון ועוד. זה נתן לה תחושת לגיטימציה לעצמה. זה פיתח בה ביטחון עצמי מה שהיה חסר.
הצורך של בתי במפגשים אלה היה חזק מאוד. באחד הימים תיכננו לצאת לטיול משפחתי ושכחתי שביום זה יש לה פעילות פסיכודרמה. נוצר מצב שאחרי תכנון רב היא לא הסכימה להחליף. היא לא הסכימה לוותר ולכן דחינו את הטיול ולא יצאנו בסוף במועד המתוכנן.
רות מחייכת אל אימה בביישנות, נראה שטוב לה כך שהיא מודעת לחשיבות הטיפול שהיא עברה. היא נזכרת בפעילויות נוספות שהייתה משמעותיות בעיניה בחדר הפסיכודרמה ובחרה לשתף: ברכה שאלה אותנו: 'אם היו אומרים לך שאת חוזרת לשדרות לאחר חופשה ארוכה. מה הייתי לוקחת איתך חזרה לשדרות?'
כל אחת לקחה משהו אחד שהיה בחדר. אני בחרתי לקחת בובה ודובי, כלי מסאז' וצמחי מרפא. את הדובי אני אוהבת לחבק, את הבובה לנשק, המסאז' מרגיע אותי וגם צמחי מרפא מתאימים לתה חם ומרגיע.
באחד הפעמים נתבקשנו לצייר לב מפוחד ולב רגוע. ציירתי בלב הרגוע מקום עם מפל, מים, אוהל וכבשים ובפחד ציירתי קשקוש של צבעים שחורים ואדומים.
האם הטיפול סייע לה גם בתחומים אחרים חוץ ממציאות ביטחונית קשה?
וודאי, הטיפול סייע להן גם ביצירת קשרים. אני נזכרת שהיא אמרה לחברה שלה באחת הפגישות ביניהן שנורא מרגיז אותה שהיא לא מקשיבה לה. החברה אמרה שגם היא מרגישה כך שהן לא מקשיבות אחת לשניה ורק מדברות, ואז הן החליטו שכל אחת מדברת רבע שעה והאחרת מקשיבה. הן פיתחו יחסי חברות מעולים. וחיוך מרוח עולה על שפתיה של רות...
כאם לילדים, במציאות לא שגרתית. איך את מתמודדת?
כאמא, הקושי אצלי הוא לראות את ילדי בחוסר אונים. וכשרות מתמודדת, לי זה נותן המון כוח. לפני שהיא התחילה את הטיפול, חשבתי כל הזמן איך לעזור לה. היה לי קשה לראות אותה קורסת, שאני בעצם מאבדת אותה. כיום אני יודעת שאחרי טיפול של שנתיים היא השתנתה ויש לה את הכוח להתמודד.
במשפחה אנחנו חיים את המציאות. אנחנו מתמודדים. אנחנו פוחדים ויש תקופות קשות יותר או פחות.
הילדים נהיים חסרי סבלנות, פחות מרוכזים. צורכים מחשב וסרטים כדי לברוח מהמציאות. היה לי חשוב להישאר שבת בשדרות. לא רציתי להיות במקום מתוך בריחה. רציתי שנוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתמודד. עכשיו, אחרי השבת כשצה"ל נכנס לעזה. הוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים וזה הזמן הטוב ביותר לצאת לנוח ולטייל.
רות מוסיפה ואומרת: המציאות שצה"ל נכנס לעזה מפחידה אותי. הפיצוצים שהיו כאן מההפגזות מלחיצות אפילו שהן מכוחותינו. מחר אנחנו נוסעים לצימר לצפון להירגע ונחזור בעזרת השם כשאנחנו ננצח.
לקראת סיום הראיון בחרה רות להקריא לי שני מכתבים שקיבלה מברכה, מכתבי עידוד ותמיכה שנכתבו לאחר פעילות ממושכת. "התרגשתי מכל מילה בתפילה שלך, כמה חזק נימי הנשמה רטטו בליבי כשהתפללת על קשיים והתמודדת היה לי הרבה חיבור תודה. באהבה, ברכה". מכתב שנכתב לאחר פעילות בנושא תפילה. וכן מכתב שנכתב לקראת סוף שנה של סיום הפעילות:
"רות היקרה, אשרייך שזכית. ניהניתי לשהות במחיצתך כל רגע. למדתי ממך המון שאיפות ורצון לשנות והתלהבות בעבודת ה'. אמת ותמימות. התרגשתי לא פעם מטוהר ליבך והעיקר מהאומץ והגבורה. המשיכי בעבודת ה' שלך. תמיד בשמחה, בברכה ובאהבה, ברכה".
בימים טרופים אלו, שהחזית הרחיבה את מעגליה ואין אף אחד שמחליף את ברכה בדרכי הטיפול המיוחדים רק לה. מתמודדות התלמידות גם עם החלל הגדול שהותירה עם מותה. בכלים הפסיכולוגים אותם רכשו לפני כשנה משתמשות בהן כעת. הכלים שנתנו כוח להתמודדות יציבה ופיתחו בהן חוסן כדי להתמודד עם מצבים קשים בחיים וכעת עם הטרור שאינו פוסק ועם אובדן של דמות נערצת אין להן ברירה. הן חייבות להתמודד.
