זבנג - ולא גמרנו!

כבר שישים שנה רווייה אדמת ישראל בדם חייליה. מלחמה רודפת מלחמה כבמעגל קסמים, ואיש אינו רואה את האור בקצה המנהרה. שמונה מלחמות, שפע של מבצעים ופשיטות, ואפילו שתי אינתיפאדות, לא הצליחו לשים קץ למעגל הקסמים הזה.

עד שנות ה-2000 פרצו המלחמות אחת לעשור, כאילו היו גזירה אסטרולוגית מראש. ב-1947 הייתה זו מלחמת השחרור; ב-1956 - מלחמת סיני; ב-1967 - מלחמת ששת הימים; ב-1973 - מלחמת יום הכיפורים; ב-1982 - מלחמת שלום הגליל; ב-1991 - מלחמת המפרץ;

וב-2006 - מלחמת לבנון השנייה. ובין לבין הייתה גם, מה שקרוי, מלחמת התשה, אבל זו, רחמנא ליצלן, הרי קיימת כל הזמן.
ה"מאזן" הזה, של מלחמה אחת לעשור, הופר, עתה, לראשונה, עם פריצתה של מלחמת "עופרת יצוקה" בדרום, שנתיים בלבד לאחר קודמתה בצפון, ושמן הסתם, אולי מחשש לעין הרע, מתעקשים לכנותה "מבצע" בלבד.

כך או אחרת, שעון הזמן מורה, מן הסתם, שהגיע, אומנם, הקץ למלחמה בין מדינה למדינה ובין צבא לצבא. אבל, ה"תחליף" שצץ במקומה קשה פי כמה. מלחמה נגד ארגון-טרור היא מלחמה ללא כתובת. היום הוא פה ומחר הוא שם, ולך לחפש אותו. האירוניה של הגורל היא, שככל שצה"ל הולך ומתעצם ובידיו מלוא הכוח להילחם - יש תמיד יתוש קטן אחד שמצליח למרר את חייו, ושלמרות כוחו, הוא פשוט נותר מולו חסר-אונים.

פצע מדמם

מאז תקומתה, כאילו נגזר על ישראל לחיות בין מלחמה אחת לרעותה, כשההפוגות הן שמכתיבות לה את קצב החיים. מאזן האימה הזה, שבאחרונה חוזר על עצמו לעיתים תכופות מדי, הוא אות-אזעקה מהדהד למדינה שמבקשת לקיים, ככל המדינות המתוקנות, אורח-חיים שליו ורגוע, ושזולת המלחמה על עצמאותה - כל מלחמה אחרת היא מיותרת.

מלחמה שחוזרת על עצמה כמוה כפצע מדמם שמסרב להגליד. ממש כמו עירוי, או זריקה לחולה-סרטן, שעשויים להאריך את ההתאוששות וההחלמה, ואולי גם את תוחלת החיים, אבל שאין בהם כדי לרפא את עצם המחלה הממארת.

מלחמת "עופרת יצוקה", שעומדת ככל הנראה לפני סיומה, היא הוכחה חותכת שניתן, אולי, להחליש את כוחו של החמאס, אבל אי אפשר לעקור אותו מן השורש. הוא יחזור ויופיע, בוואריאציה זו או אחרת, בדיוק כמו ירי הקטיושות של החיזבאללה על הגליל של יום האתמול. הירי הזה אינו אלא גרורה של הסרטן הדרומי-המקומי. הכימותרפיה או ההקרנה של צה"ל אומנם הצליחה להרדים את החמאס ולהוציאו, זמנית, מכלל שימוש, אבל עוררה, בינתיים, את השד הצפוני, שנכנס אתמול לפעולה.

ככל שהיא עגומה, יש רק מסקנה אחת: בלית ברירה נגזר עלינו לחיות עם הסרטן הזה לאורך זמן. גם אם יורדם - הוא עלול, במוקדם או במאוחר, לחזור ולהתעורר, ואף ביתר שאת, כמו כל פצע מדמם.