הכינו את המוח לשטיפה (א)

מה יעשה מחנה פוליטי המבקש למנוע מהמחנה היריב הצלחה אלקטורלית - במציאות פוליטית, ביטחונית, כלכלית ודמוגרפית, המעמידה אותו בנחיתות אידיאולוגית לעומת המחנה היריב? הוא יציג את מנהיג המחנה היריב כבלתי ראוי להנהיג במידה כזו, שגם מי שנוטים אידיאולוגית לתמוך באותו מחנה, או "מתנדנדים" בין המחנות - יימנעו מלהצביע עבורו.

כדי להציג את מנהיג המחנה היריב כבלתי ראוי להנהיג במידה קיצונית, חבל להשקיע מאמץ בדיון באידיאולוגיה שלו - שהרי אידיאולוגיה היא עניין לוויכוח, חבל לכלות זמן על ניתוח מעמיק של מהלכיו ההנהגתיים בעבר - שהם עניין הנתון לפרשנות, וחבל לבזבז משאבים על בדיקת ההיתכנות של המצע הפוליטי שלו לעתיד - שהוא בעל יסוד הצהרתי ו"בסיס" להתאמות. עדיף לצייר את אישיותו של המנהיג היריב כמפלצתית - שכן אישיות, כך מקובל, אינה עניין הנתון לפרשנות או לשינוי, ואילו עדות על אישיותו של מישהו היא עניין שנוטה "לתפוס בבטן" ולשקוע בתודעתם של אנשים מבלי לעבור את ביקורת ההיגיון.

דוגמה? "כדאי לכולנו לסמן לנו שלא נשכח, אם באמת יקרה בעתיד שביבי יחזור אל חיינו הציבוריים, כי מה שהרס אותו, את מפלגתו, את ממשלתו וכמעט את המדינה כולה... היה האופי. והאופי, אבוי, אינו דבר שעשוי להשתנות אחרי כמה שנות צינון ואחרי התבגרות מסוימת. בגילו של נתניהו האופי הוא כבר תופעת קבע, ומכיוון שהוא ילווה אותו גם בניסיונו הנוסף - אם יהיה כזה - בוודאי שרבים ישאלו את עצמם אם כדאי לשחרר את האופי הזה פעם נוספת בסביבה הרגישה של ניהול ענייני המדינה" ("שש הערות ביניים" מאת אמנון דנקנר, מעריב 28.5.99).

דוגמה אחרת: "טינתי, בעיקרה, כבר לא נובעת, לפי מיטב שיפוטי, מסיכול תהליך השלום, שהיה בבת עינינו ועכשיו כהו עיניו. היא נובעת בראש ובראשונה מאופיו הרע והקלוקל של נתניהו, שהביא על רבים כמוני אי אמון גמור ומוחלט בראש ממשלתנו. זה מצב חסר תקדים בתולדותינו. את בנימין נתניהו - כך התברר ב-18 החודשים האחרונים - אי אפשר לתפוס בדבר אמת. עד כדי כך התפורר האמון, שגם אם יאמר נתניהו ביום מן הימים מילת אמת, גם אז כבר לא יאמינו לו. הבעיה הלאומית מספר אחת היא עכשיו לא בעיה מדינית, לא בעיה של דרך כזאת או אחרת. כבר אין הדברים אמורים במחלוקת בין חסידי אוסלו למתנגדי אוסלו, בין מתונים לקיצונים, בין ניצים ליונים, בין ימין לשמאל; הדברים אמורים דווקא בתמימות דעים מלאה ומדהימה בין כל מי שמתבוננים בדאגה גוברת על ראש הממשלה, שפיו ולבו אינם שווים... הערכים היסודיים ביותר של החברה הישראלית הולכים ומתקעקעים לנגד עינינו, כאשר הולך ונמחק קו ההבחנה בין אמת לשקר ובין ראוי לפסול" ("הבלתי משוחדים", מגזין "תל אביב" 2.1.98).


פותחים תיק לשרה

כדי להקנות לאישיותו של המועמד להנהגה - ולאלה של בני משפחתו - מפלצתיות, אל לו למחנה הפוליטי האינטרסנטי להסתפק ב"אבחונים אישיותיים", שאולי בכל זאת דבק בהם משהו מטעמו של "המאבחן", ועליו להוסיף עליהם "עובדות של ממש", כלומר - שקרים:

כך למשל, בראיון עם בנימין נתניהו הוא צוטט כאילו בילדותו שיחק כדורגל עם חבריו ליד מחנה צבאי אנגלי בירושלים, וכותרת העיתון הדגישה כי הוא שיחק כדורגל עם חיילים אנגלים ("תוכנית ההתעצמות" מאת גדי בלום, ידיעות אחרונות, 13.10.06). לאחר שהוא הוצג כמי שבודה עובדות ממוחו הקודח - שהרי בילדותו כבר לא היו חיילים אנגלים בארץ - ולאחר שעשרות בעלי טורים השתלחו בו וב"שקריו", פרסם העיתון התנצלות קטנה ומוצנעת על שלא ציטט את דבריו נכונה. אולם, עד היום ממשיכים עיתונאים ופוליטיקאים יריבים להביא את ה"שקר" הזה כדוגמה בולטת ל"שקריו". כך היה גם במלחמת לבנון השנייה, כשנתניהו התבקש ע"י יו"ר הכנסת, דליה איציק, לצאת ללונדון לשליחות הסברה בשירות מדינת ישראל, וקצר הצלחה רבה: התקשורת התעלמה כמעט לחלוטין מהצלחתו ודרשה לחקור מי מימן את "מסע התענוגות" הזה.

אמרו על בנימין ושרה נתניהו שהם גנבו מתנות השייכות למדינה. עליו כתבו שהוא סוכן של הסי-איי-איי בשם ג'ון ג'יי סאליבן, המתחזה לבנימין נתניהו, ודליה איציק חזרה על כך מעל בימת הכנסת בדרישה לדעת "מי אתה, נתניהו?" (כשההאשמה התגלתה במלוא שקריותה, היא הוכתרה בתקשורת בתואר הקליל "ברווז עיתונאי"). ועליה כתבו, בין השאר את הדברים הבאים:

"באוגוסט האחרון... החליטה שרה נתניהו לבקר בבית ילדותה... בטבעון... השבוע סיפרה בעלת הבית: '...ואז ראיתי פתאום את ראש-הממשלה ואשתו בפתח הבית. בלי תיאום, בלי להודיע... שאלתי אותה למה לא התקשרתם ותיאמתם את הביקור? והיא אמרה לי: סליחה, זה הבית שלי. פשוט, ככה, ונכנסה בלי לבקש רשות... היא התחילה לצעוק שאח שלה עשה את כל השטויות כשמכר לנו את הבית, ושאנחנו רימינו אותו... היא לא יכלה לשלוט בעצמה. היא לסירוגין מלמלה דברים וצעקה והטיחה בנו דברים מאוד קשים... ראש-הממשלה היה מאוד נבוך. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא ניגש אליה וניסה להרגיע אותה במבטים, בדיבור. כשזה לא עזר, פשוט לקח אותה ביד והוציא אותה מהבית... לנו זו הייתה טראומה" ("תיק שרה נתניהו מאת מיכל גרייבסקי, מלי קמפנר-קריץ ואמירה לם, ידיעות אחרונות, 12.12.97).

למעשה, באוגוסט 1997 קיבלה כותבת שורות אלה דיווח מתושבת טבעון, כי כשיצאה לחצרה אחר צהריים אחד, ראתה ברחוב את שרה נתניהו עם הילדים, מלווה באנשי ביטחון. לדבריה, שרה פנתה אליה וביקשה לעבור בחצרה, כדי להראות לילדים את הבית שבו התגוררה בילדותה. כשהאשה הביעה את הסכמתה, שרה הודתה לה ועברה שם עם הילדים בשקט ובצנעה.

רמזים לפיברוק כתבת הענק "תיק שרה נתניהו" ניתן למצוא גם בתוך הכתבה עצמה. כך למשל, לקראת סופה נכתב כי "למרות הפרסומים שעסקו בנוכחות שרה נתניהו בדיונים מדיניים מצומצמי משתתפים ובנגישותה למסמכים רגישים, נראה שיותר מששרה נתניהו מעורבת בפועל בענייני המדינה, היא משפיעה על האווירה שבתוכה פועל בעלה". כלומר - חוזרים שוב על השקר בדבר "נוכחות שרה נתניהו בדיונים מצומצמי משתתפים ובנגישותה למסמכים רגישים" - אם לא יועיל, לא יזיק, אבל מסבירים שגם אם המידע הזה לא ממש נכון, בכל זאת צריך להתרשם ממנו באופן שלילי, "כאילו" הוא היה נכון. גם פִּסקת הסיום של הכתבה היא ניסיון לכסות על כל שקריה במטרייה מנייר: "הבעיה היא פחות שרה נתניהו, ויותר הבועה השקרית שלשכת ראש הממשלה מטפחת באדיקות סביב רעייתו וסביב עניינים נוספים, חמורים כפעוטים, שעשויים לפגוע בתדמיתו של ראש הממשלה". אז אם כל הבעיה אינה שרה נתניהו, מדוע הוקדשו שמונה עמודים להצגתה כמפלצת?


גם זכייה בתביעת דיבה היא פשע

שקרים סתמיים כמו "הוא שקרן" או "אף אחד לא מאמין לו", מפזרים סביבנו כל הזמן - תוך שימוש בביטויים כלליים ובמקורות אנונימיים, כגון: "כמה ממקורביו באותה תקופה מספרים כי הוא ראה במירוץ לראשות הממשלה בישראל ג'וב משתלם, שבסיומו ישוב הביתה לוושינגטון", המאפשרים "לדווח" ככל העולה על הדעת מבלי לאפשר ביקורת על המידע הנמסר - ואף אחד לא טורח לשאול את ה"מפזר" במה בדיוק נתניהו שיקר או מי בדיוק לא מאמין לו, כמו מוסיקת רקע בעת המתנה על קו הטלפון, שאף אחד לא עוצר לשאול מי כתב אותה או מי מבצע אותה. אבל יש גם שקרים מליגה אחרת: למשל, "פרשת בר און-חברון" - אותם "חשדות" נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבהפצתם החלה כתבת ערוץ 1 איילה חסון בינואר 1997, כאילו היה חלק מקנוניה שנועדה להשיג את תמיכתה של סיעת ש"ס בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינויו של רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה, אשר הבטיח עסקת טיעון מקלה לאריה דרעי במשפט שהתנהל נגדו.

אבל גם אם ה"פרשה" מתגלית כמניפולציה של עיתונאית שאפתנית - כבר מודבקת לה התווית של "פרשה" וכבר אפשר לגלגל אותה הלאה ככתם על תדמיתו של המועמד.

שקר מליגה קצת יותר נמוכה נודע בשם "פרשת עמדי": זמן קצר לאחר הפסדו בבחירות 1999 פתחה המשטרה בחקירה פלילית נגד בנימין ושרה נתניהו, בחשד שהזמינו עבודות אחזקה פרטיות מקבלן ההובלות אבנר עמדי - וזאת בהסתמך על תחקיר ידיעות אחרונות אשר טרם פורסם אז, מאת מרדכי גילת, ומבלי לקבל היתר לפתיחה בחקירה מהיועץ המשפטי לממשלה. מרבית מימצאי התחקיר נתגלו כבלתי נכונים וכבלתי מדויקים, והתיק נסגר, ובכל זאת, שקר כזה, שרבים כל כך השקיעו בו הרבה כל כך, לא יטואטא לפח הזבל של התקשורת, וממשיכים לחזור אם לא עליו הרי על "כותרתו" - וזאת כדי להמשיך ללבות את התיעוב: "ההמונים, מתברר שוב ושוב, כלל לא נרתעים מבהמיות, מגסות, מבורות, מקולניות, מחוסר ניסיון משווע... גם הגינות ומוסר ציבורי הם לא סחורה מי-יודע-מה... ברק העצור לא נותן שואו טוב ונתניהו... כן נותן שואו טוב. ומי זוכר את פרשת עמדי והמתנות... וגם יגאל עמיר נותן שואו טוב אם רק נותנים לו" ("כניסה" מאת טל בשן, מעריב 15.11.00).

יומיים אחר כך זכה אותו אבנר עמדי לראיון גדול "בזכות עצמו", ושוב אפשר היה לפרסם בסמיכות למילה "נתניהו" את המילים "חשוד", "שוחד", "שערורייה" - ולייחס את הפרסום הזה להיותו "סקופ עיתונאי": "מאז שהתפוצצה לפני כשנה 'פרשת עמדי', שבה נחשד בנימין נתניהו בין היתר בעבירות שוחד והפרת אמונים, לא פצה האיש העומד במוקד השערורייה את פיו" ("ודאי שאני אבחר נתניהו" מאת יחיאל דותן, "עיתון תל אביב" של ידיעות אחרונות, 17.11.2000).

עוד שקר שעלה לגדולה הוא "הקלטת המבושלת" של שני עורכי "מבט", אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, משנת 1998: הם הציגו לצופי ערוץ 1 את עצרת הניצחון של בית"ר ירושלים, כשהקהל קורא קריאות "מוות לערבים", ובנימין נתניהו, שבא לברך את הקבוצה, מהנהן לעברם בראשו ובידו. לאחר שהתגלה כי הפסקול אינו אותנטי אלא הודבק בעריכה כדי להקנות לצופים את הרושם שהקריאות נשמעו במקום עמידתו של נתניהו, נאלץ מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לחזור בו מפיטוריהם של שפיגלמן וגוטמן, בלחץ עמיתיהם העיתונאים.

הפצת שקרים אינטנסיבית וממוקדת שכזאת על אחד באמצעות רבים - היא מעשה "כלכלי" בהחלט: אין לאדם יחיד, ואפילו למשפחה אחת, הזמן והאנרגיה להזים את כל השקרים הללו, או אפילו את מרביתם, ועצם הכחשתם היא מִטרד גוזל זמן ועוכר שלווה. כמובן שההתעסקות בהגשת תביעות על הוצאת לשון הרע בגין כל אחד מהם גוזלת שבעתיים זמן ואנרגיה. יותר מכך - במקרה של בנימין ושרה נתניהו, אפילו זכייה בתביעת דיבה אינה סוף פסוק להוצאת הדיבה: בשנת 2001 זכתה שרה נתניהו בתביעתה נגד השבועון "כל העיר", שפרסם בספטמבר 2000, כי מכיוון שלא הייתה מסוגלת להקשיב להרצאות בעלה במונטריאול היא קיבלה שם פינוקים וטובות הנאה על חשבון מארחי בעלה והוציאה שם אלפי דולרים בחנות של מעצב אופנה יוקרתי, וכן כי התעמרה במתקין של חברת הלוויין יס. אולם למרות קביעתו של השופט כי פרסומים אלה היו בדויים וכי על העיתון לשלם לה פיצויים ושכר טירחת עורך דין, הרי שבדיווחים על התנהלות המשפט נכתב בין השאר כי "נתניהו כבר ידעה בעברה לא מעט פרסומים קשים, קשים בהרבה מהפרסומים הנוכחים, ועד היום היא העדיפה שלא לתבוע" ("תום הלב וסרבנות התגובה" של שרה נתניהו מאת עינת ברקוביץ', "גלובס" 20.12.01), וזאת כדי לאותת לקורא שבכל מקרה שנתניהו אינה תובעת בגין הוצאת לשון הרע - כמו למשל, כשמדווח כי בעת ביקור ראש הממשלה בלונדון התפרצה אשתו על מנהלת לשכתו וגרמה לה התמוטטות, כי הלכה להילר וכי בעת ביקור בני הזוג בחרמון היא תבעה ממפעילי אתר החרמון לסגור אותו למשך יום שלם בשבילם - כנראה שאין זה שקר.


הכתב המדיני בעקבות הדובי

בנוסף להפצת שקרים "עלילתיים" שמתעדים לכאורה "סיפור שאירע", נעשה שימוש גם בהפרחת רסיסי מידע, שנועדו להטיל רבב במועמד מבלי לספק סיפור "מפליל" של ממש, תוך הסתמכות על דימיונו של צרכן התקשורת להשלמת הפרטים.

כך, פורסם בראשית מערכת הבחירות של 1999 - עת התמודד בנימין נתניהו מול אהוד ברק - כי נתגלו שתי הפריצות למשרדיו בוושינגטון של סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים של קמפיין ברק. החשד ל"הזמנת" הפריצות נפל, באופן טבעי, על הליכוד ועל מנהיגו, אבל איש לא זכה לשמוע את סוף הסיפור: האם נתפסו הפורצים? האם ידועה זהותם או השתייכותם המפלגתית? התקשורת לא התאמצה לגלות זאת, ובדל הסיפור נותר כאמצעי להטיל דופי בליכוד ולגרום נזק תדמיתי לעומד בראשו.

כך גם פורסם בשעתו כי בעלה לשעבר של שרה נתניהו מתכוון לפרסם ספר "שערורייתי" על חייו עימה, שיכלול גם "פרטים אישיים עליה ועל יחסיה עם ראש הממשלה". באותו ספר שעוד-לא-נכתב עסקה התקשורת בהרחבה במשך שבועיים, אך מאז נעלמו עקבותיו. כשנה לאחר העיסוק האינטנסיבי בספרו-העתידי של הבעל-לשעבר, הופיעה בתקשורת ידיעה חדשה: נעצר אדם "אשר ניסה לסחוט את שרה נתניהו" באמצעות יומני ילדות שלה שמצא במזבלה כלשהי. לדברי הידיעה איים האיש כי אם לא "תקנה" ממנו את היומנים, יפרסם את תוכנם. גם ידיעה זו, אילו היה בה שמץ של אמת - הייתה צפויה לזכות במעקב עיתונאי, אולם כיוון שכל מטרתה הייתה להשחיר את דמותה של שרה נתניהו, לגרום לציבור לחשוד בה בהסתרת סודות אפלים ולהציק לה - היא נורתה לחלל העולם ואחר כך אבדה בתהום הנשייה.

בנוסף להפצת שקרים "סיפוריים" ולהפרחת רסיסי מידע שעל הדמיון להשלימם, נבנית התעַבָתוֹ של המועמד גם מעיסוק מניפולטיבי בזוטות החיים היומיומיים שלו ושל משפחתו, עניינים פרטיים ואישיים, שבדרך כלל העין הציבורית אינה מופנית אליהם ושעיסוק עיתונאי בהם מקבל אופי רכילותי. כך למשל עסקה התקשורת בהרחבה בפיטורי המטפלת של ילדי בני הזוג נתניהו שאולי כן ואולי לא חרכה תבשיל במטבח של שרה נתניהו, ואילו שמעון שיפר, כתב מדיני בכיר, דיווח ממסעו של ראש הממשלה נתניהו בארה"ב את הדברים הבאים: "אני מפר כאן איסור שהטלתי על עצמי - שלא לכתוב על יאיר ואבנר נתניהו. השעה 2.30 לפנות בוקר. לפני כמה דקות נחתה פמלייתו של ראש הממשלה בלוס אנג'לס. התחנה השלישית במסעם. אני מקווה שהילדים יאיר ואבנר כבר ישנים. עבר עליהם יום מפרך" ("לא חבל על הילדים?", ידיעות אחרונות, 18.11.97). אז נכון שזה נשמע קצת לא-רציני שהכתב המדיני מתעסק בדובי של יאיר נתניהו ובכיסא של אבנר נתניהו, אבל אם יש בכך כדי להדביק להוריהם דימוי של תאבי נסיעות אשר לבם גס בילדיהם - יפר הכתב הנאמן את האיסור ה"מקצועי" שהטיל על עצמו.

כזאת הייתה גם ההיתלות באנקדוטות ובאירועים מזדמנים דוגמת "השמאל שכח מה זה להיות יהודים", "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", והשכפ"צ שהסיר מעליו בנימין נתניהו לאחר שווידא כי "כולם כאן ליכודניקים" - כדי להפוך אותם חזות הכל, להימנע מדיון רציני ברקע החברתי-פוליטי שממנו הם צמחו, ולייחס ל"גיבור הראשי" שלהם פלגנות, פראנויה והסתה.

וכשהמועמד אינו מספק את האנקדוטות בתדירות הנדרשת - לא נותר אלא לחזור על זוטות מפוברקות עד שהן זוכות למעמד של מיתוס אשר שום אמת לא תמוסס אותו. כך אירע לסיפור כאילו בהפגנת המחאה נגד מהלכי אוסלו, שנערכה בצומת רעננה כמה חודשים לפני רצח רבין בהשתתפות נתניהו, נישא ארון מתים אשר כוון לרבין (על הארון הייתה למעשה הכתובת "כאן קבורה הציונות"). סיפור זה מוחזר עשרות ומאות פעמים כ"סיפור ידוע לכל", גם אחרי שהוברר ככזב. וכך, בגיליון מעריב של יום הכיפורים 1997, הציג הצלם מיכה קירשנר תמונות שצילם, וביניהן תמונה מעובדת מחשב שבה נראה נתניהו מאחורי סורגים, בלוויית פרשנותו של הצלם: "הישראלי נתניהו הוא האופורטוניסט, שיהיה מוכן לצעוד לפני הרבה ארונות ומאחוריהם, כדי להגיע אל יעדו".

כך אירע גם לסיפור כאילו בעת ההפגנה הגדולה של המחנה הלאומי באוקטובר 1995 ראה נתניהו מן המרפסת בכיכר ציון את הכרזה בה מוצג יצחק רבין במדי אס-אס (אשר נישאה בהשראת פרובוקטור השב"כ, אבישי רביב) - ובשתיקתו לעומתה נתן ידו ל"הסתה לרצח רבין". למרות שאיש מן הנוכחים על המרפסת באותו אירוע לא יכול היה לראות את הכרזה, והסיפור נתגלה כשקר צרוף, ממשיכים לחזור עליו כעל מיתוס: תחת הכותרת "איציק לנתניהו: אתה לא מפחד מרצח נוסף?" דיווחו לנו כי שרת התקשורת, דליה איציק, השיבה לשר האוצר אשר תמך ברעיון של דחיית ההינתקות במילים: "אתה רואה את האלימות, שומע את השב"כ - לא תוכל להגיד עוד פעם שלא ידעת" ("איציק לנתניהו: אתה לא מפחד מרצח נוסף?" מאת דיאנה בחור-ניר, Ynet 3.7.05), כשכותרות התקשורת מסייעות לשרת התקשורת להדגיש את הרמז שלה לאפשרות של רצח ראש ממשלה נוסף בהשראת ה"הסתה" של נתניהו.

הנוהג לחזור ולדוש בהשמצות ישנות, גם אם אין בהן כל חשיבות או אמת - משתלם לא פחות מהפצת שקרים חדשים: המשקעים ממשיכים להצטבר ולשקוע, גם כשכבר לא ברור מה בדיוק קרה ומי בדיוק עשה מה, והקונוטציה השלילית נשארת.