הגלות עדיין נעוצה בקרבנו עמוק וחזק

כאשר אני קוראת את מאמריהם מאירי העיניים כביכול של כל אותם מביני דבר, היוצאים מכליהם על-מנת להטיף לנו מוסר על ידינו אשר שפכו את כל הדם הזה בעזה, אני מבינה: טוב מותנו מאשר מותם של אויבינו.

חלילה לנו להשתמש בכוחנו על-מנת לשרוד ולקיים כאן חיים נורמליים, משום שהמחיר אשר נקבע על-ידי אויבינו דורש הרג ולחימה תקיפה מצדינו. הצבא אשר נועד להגן על חיי האזרחים כאן, אמור כנראה להוות גורם הרתעתי בלבד, אך לקום כך סתם לאחר שמונה שנות טרור ולהילחם על חיינו? זהו פשע נתעב.

עיתונאים היוצאים בגנות המלחמה ותוצאותיה, שכחו כנראה את מלחמות ישראל, בהן היינו על סיפה של שואה חדשה; שכחו כנראה את מחיר הדמים אותו אנו משלמים מדי יום על חיינו כאן, ואינם מוכנים להפנים את העובדה הכה פשוטה: אנו לא נשרוד כאן באם לא נהא חזקים, ומדי פעם אף ניאלץ לתרגם את עצמתנו למעשים אשר אינם מצטלמים היטב, אך מצילי חיים המה.

האם עשרות הרוגים ואלפי פצועים בדרום היו משנים את תפיסת העולם הצדקנית הזו? מה צריך היה להתרחש על-מנת שנבין כולנו - לחיים כאן יש תג מחיר גבוה, ובין הברירה למות מות קדושים אך לא ל"לכלך" את ידינו בכלי מלחמה, ובין האפשרות להילחם על חיינו ולוותר על התואר "יפי נפש" - אני אישית מעדיפה את האפשרות השנייה.

לכל אלה עדיני הנפש אשר אינם נימנים על מקבלי ההחלטות (איזה מזל), ואינם אחראים לגורל האזרחים כאן, אפשר לומר רק חכמים היזהרו בדבריכם - ובעיקר הביטו במראה: כמה נפלא להיות מוסרי כאשר חייכם הנוחים מרופדים ובטוחים, רחוק רחוק מנתיבות ואשדוד, והאזעקה היחידה אותה הנכם שומעים היא אזעקת השווא של ה'גיפ החדש אשר רכשתם לאחרונה.