לסייע לעובדים לחזור לשגרה

תפקוד לא מיטבי בעת לחץ, הינו אך טבעי - כשיש רעש פתאומי, הגוף מגיב אינסטינקטיבית, בהפניית הדם לשרירים, כהכנה לפעולה, ולא למוח. לכן במצבי דחק פתאומיים אנו לא חושבים, ופועלים אוטומטית. כתוצאה מכך, תגובותנו, בדיעבד נראות לא הגיוניות, ואנו נוטים לשפוט עצמנו בחומרה ולא להבין איך לא פעלנו באופן "הגיוני יותר".

בנוסף, לוקח זמן עד שהתגובות הגופניות ללחץ, מתפוגגות (כגון: צוואר תפוס, מגרנות, קושי לישון בלילה וכו'), ואנו חשים שאין יותר לגיטימציה לכך, ונוטים להחמיר את הלחץ בביקורת.

המלצות פרקטיות:

א. כמנהלים, היו סבלניים ותנו לגיטימציה להתנהגות לא רציונאלית של עובדים בלחץ ואל תשפטו אותם בחומרה. עובדים ש"נטשו את הזירה", שלא תפקדו במיטבם וכו'. גם כלפי עצמכם, אל תחמירו בשיפוט, הוו דוגמא אישית להבנה והתקדמות הלאה.

ב. לא לחינם הביטוי "קשה באימונים קל בקרב" - הכינו את עצמכם ואת הצוות, למצבי דחק, כדי שהרפלקס יפעיל את התסריט אליו נערכתם מראש. דוגמאות ליישום:

• בהכנה לפרזנטציה חשובה: שננו את הפתיחה בעל פה, כי זה השלב הכי מלחיץ שעלול לגרום לתופעת שכחה "black out". שינון מסייע לפתיחה שהכנתם, להישלף אוטומטית, גם בלחץ הפתיחה;

• הכינו ותרגלו תסריטי שיחה, לקראת פגישות עם לקוחות מאתגרים במיוחד. הדרכה ואימון משמעותיים מאוד בהיבט זה, ואם אין לכם יועץ, תרגלו עם קולגה/מנהל;

• בנוסף, מומלץ לתרגל התמודדות במצבי חירום בבית ובעבודה. רעננו הכשרת עזרה ראשונה ונוהל התמודדות במצבי חירום עם הצוות והמשפחה בבית (תרגלו עם הילדים נוהל צלצול למד"א/למשטרה כהתמודדות ראשונה במצב חירום).

פעמים רבות הנטייה שלנו, במיוחד של מנהלים, היא להיות גיבורים. כלומר, לנסות לחסוך מעובדים/קרובים דאגה מיותרת, על-ידי שמירת סוד.

התוצאה שהקרובים לנו חשים שמשהו קרה והם עלולים לדמיין את הנורא מכל, אף יותר מהמציאות עצמה. בנוסף, הם לומדים שחוזק = חוסר שיתוף, מה שמונע התמודדות נכונה שלהם בקבלת פורקן בשיתוף ושיחזור האירועים (סעיף 3). ולכן אל תשמרו סוד, היו מודל לשיתוף, באופן מותאם ליכולות הצוות/המשפחה. זיכרו - שיתוף במינון נכון, יוצר אינטימיות וקרבה.

הנטיה הטבעית היא להימנע ממצב לא נעים. הדבר מאופיין בהתרחקות, כדי לא להישאר במקום שבו אירע האירוע. כתוצאה מכך נשברת השגרה. אולם הימנעות מעצימה את הפחד והופכת אותו לקשה יותר לטיפול. ולכן חשוב לעודד את העובדים/קרובי המשפחה, לחזור לשגרה ככל האפשר וכמה שיותר מהר. דוגמאות ישומיות:

• אם נפלת מהאופניים, תקום ותרכב שוב, במקום הנטייה להימנע מרכיבה לתקופה;

• כך גם במלחמה, חשוב לנסות להמשיך במידת האפשר את עבודתך השגרתית, או תחליף דומה ככל שניתן, תוך שמירה על שעות עבודה ושגרה כלשהי;

• הכי חשוב, במצבי דחק קיצוניים, להימנע מאי עשייה - שעלולה להפוך לביצה פסיבית תובענית. ספורט תמיד מומלץ לפריקת הלחץ שמצטבר ולחיסון הגוף והנפש בריאותית.

כדי להתמודד עם טראומה, יש צורך פסיכולוגי לשחזר מילולית את המאורע, שוב ושוב, מה שמאפשר עיבוד והתנקות. נכון הדבר לגבי חלומות שחוזרים בלילה, ובצורך של ילדים לשמוע סיפור מפחיד שוב ושוב.

חוסר מודעות לצורך זה ולתועלותיו, עלול לגרום לנו להיות שיפוטיים, ולסביבה להתעייף מהצורך שלנו בתיאור חוזר ונשנה. פרשנות זו, עלולה להביאנו להימנעות משיחות והסתגרות בתוך עצמנו, ללא חווית פורקן המאורע.

ההמלצה היא- עודדו את הצוות לדבר על החוויות, אפשרו הפסקות ושיח בין-אישי. אם זה לא ניתן ארגונית, מצאו באופן אישי, אדם שנוח לכם לדבר איתו (בדרך-כלל שותף לחוויה). כשאתם חוזרים על הסיפור, הסבירו שהחזרתיות מהווה חלק מהצורך הטבעי, בתהליך ההתנקות, ופרגנו לעצמכם צורך זה. מומלץ לעודד גם את הילדים בבית לחזור ולפרוק את החוויות של התקופה האחרונה, באמצעות ציורים, כתיבת סיפורים וכל טכניקה שתאפשר שחזור והתנקות.