הכדורגל כמשל לחברה הישראלית

"קבוצות המגזר הערבי בצפון לא יוכלו לארח קבוצות יהודיות ביום שבת הקרוב", כך נמסר ממדור האבטחה של משטרת ישראל לקראת סוף השבוע האחרון, על-רקע המתח הגואה בין יהודים לערבים בעקבות המבצע הצבאי בעזה. הכדורגל, למרות תופעות של גזענות בתוכו, הוא לאורך שנים התחום בו השתלבות טבעית של המיעוט הערבי היא הבולטת ביותר בישראל. לכן, גם אם לא במתכוון, שידרה ההודעה הזו מסר מדכא מאוד לערביי ישראל – עכשיו מלחמה! שום תחום של החיים כבר איננו מוגן בפני השבר וההפרדה בין יהודים וערבים.

התנהלות זו מזכירה את מה שקורה בחברה בכלל: תחת נימוקי ביטחון ודאגה לשלום הציבור, שאיש כמעט לא חשב לערער עליהם, הייתה עשויה החלטה של משטרת ישראל להעמיק את דחיקת האזרחים הערבים, בימים לא קלים למיעוט החי בישראל, דווקא בתחום הכדורגל. ההערכות המשטרה התריעו על אפשרות להתפרעויות אלימות ועל הקושי לערוב לבטחונם של מבקרים יהודים בערים ערביות.

בישראל מספיק ביסוס קלוש לתסריטי הפחדה על-מנת לדחוק את כל שאר השיקולים הרלוונטיים – למשל אפשרות הפגיעה במרקם החיים בין יהודים וערבים בענף שמהווה את אחד המסלולים הבולטים לניידות חברתית ושוויון הזדמנויות לערבים. תסריטי הפחדה, מצד שני, קשה מאוד להפריך במדינתנו - גם אם הם לא התממשו, תמיד שומרים אותם כאפשרות מאיימת לעתיד.

בכל זאת אפשר לספר שביום שבת האחרון, למרות התרעות המשטרה, עבר ללא שום אירועים מיוחדים משחק בין איחוד בני סח'נין לכוח ר"ג, במגרש הביתי של סח'נין - אצטדיון 'דוחא'. במשחק זה הפסידה הקבוצה המקומית ובכל זאת העימות היחיד שנרשם היה זה הספורטיבי, על המגרש.

העובדה שלמרות ההתרעות דבר לא אירע במשחק – ולכן גם לא תשמעו על כך בעיתונות – היא לא נס; זו התנהלות יומיומית טבעית בלא מעט זירות של שלום וחיים יחד במרחב הישראלי. הנס הוא שהמשחק הזה הצליח להתקיים למרות התווית של "סיכון ביטחוני". זה קרה לאחר מו"מ של הנהלת בני סח'נין עם התאחדות הכדורגל והמשטרה, כשברקע פנייה של הקרן החדשה לישראל לאפשר את קיום המשחק. לבסוף גילו המשטרה וההתאחדות אומץ והבנה אזרחית ואפשרו לכדורגל לעשות את מה שהוא יודע לעשות – הנאה לצופים ולשחקנים, יהודים וערבים, שמתקבצים לרגע על בסיס אהדה לקבוצה, ולא על בסיס פחד, דחייה או שנאה של הלאום האחר.

בדרך כלל, אני טרוד במאבק בתופעות הגזענות והאלימות המתקיימות בכדורגל הישראלי, כמנהל פרויקט 'בועטים את הגזענות והאלימות'. אבל בימים אלו, שלא כתיקונם, אני שמח שלפחות הכדורגל משמש מרחב קטן בו אפשר למצוא שותפות אמיתית, שגרתית וטבעית בין יהודים וערבים. ואם לראות לרגע את הכדורגל כמשל לחברה הישראלית בכללותה: זה אפשרי שתסריטי ההפחדה יוכרעו על-ידי שותפות אזרחית אנושית שבכוחה למתן את הקרע בין יהודים לערבים.