"התרומה" המהותית ביותר של ועדת אגרנט לוועדת וינוגרד שלאחריה, היא אפקט הסירוס ההדדי של מערכות הממשל והצבא בישראל. היום המטכ"ל יודע מה לדרוש "מהקברניט" לפני שהוא מזיז את הספינה הצהל"ית לים הסוער. "הקברניט" הפוליטיקאי מתקשה לנצל את "כשרונו" הגדול ביותר, להיות מעורפל ודו משמעי. הפוליטיקאי מבין, שהמטכ"ל לא יזוז בטרם תוגדר לו המשימה ובטרם הוא יאשר שהבין והביא בחשבון את השלכותיה. התוצאות באו לידי ביטויין מלא במבצע עופרת יצוקה. מבצע עתיר עוצמה ודל דמיון.
ראשית לעובדות אחדות שעלינו להודות בהן:
- מול צה"ל לא עמד צבא רגיל אלא יחידות גרילה משופרות.
- שדה הקרב הוכתב ע"י האויב לפי יכולת ההתמודדות של גרילה, טקטיקת הפגע וברח.
- המשימה שהוגדרה לצבא הייתה פשרה שנבעה ממגבלת דרישת מיעוט האבידות, שהייתה למעשה משימה בפני עצמה!
- הגדרה והצהרה על יעד לביצוע בשלבים מכתיב לצבא את שיטת הלחימה בהתאם, מדורגת ודוחת הכרעה.
- צה"ל ידע מה מצפה לו, נלחם בתנאים אידיאלים מבחינת הפעלת חי"א, לא היו הפתעות משמעותיות.
- עוצמת האש וכמות הציוד וכוח האדם שהפעיל הצבא הייתה עצומה, בלי יחס לעוצמת האויב.
- הפגיעה העיקרית לא נגרמה לכוחות הגרילה אלא לקרקע הגידול שלהם, תשתית האוכלוסיה האזרחית האוהדת.
- נצחון צבאי לגרילה הוא עצם הצלחתה לעקוץ ולשרוד. תבוסה לגרילה היא ניתוקה מבית הגידול, האזרחים התומכים.
- נצחון צבאי למדינה ריבונית הוא השינוי/השיפור מדיני כלכלי שהוא מביא בעקבותיו. תבוסה זה ההיפך.
- מדינה דמוקרטית הכובלת את עצמה "בכללי משחק" וחוקים ידועים, לא יכולה להתמודד בהצלחה נגד ארגון אנרכיסטי טרוריסטי, שאין לו כללי משחק ואין לו חוקים, אלא אם וכאשר תאמץ לצורך ההתמודדות "כללי משחק" של הארגון.
ברשותך הקורא, ארשה לעצמי תחילה גילוי נאות: חשבתי בטרם המבצע, ואני עדיין חושב, שאל לקברניט להגביל את הצבא בבחירת האמצעים שיעשה בהם שימוש לצורך ביצוע מוצלח של המשימה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הקברניט כן מגביל את כמות הנפגעים. עדיף לו לקברניט להימנע מהפעלת המנוף הצבאי, אלא אם וכאשר לא נותרת לו כל ברירה אחרת! וקודם לעשות בזהירות ובקפדנות את חשבון עלות תועלת בהפעלת הצבא ותוצאותיה... ובמקרה זה של לחימה בטרור היה ברור שאסור להגביל את הצבא והכל כדי "לחסוך" אבידות.
ראשית, ההחלטה לצאת למבצע התקבלה ע"י המנהיגות בזהירות יתרה, מתוך חשש מופגן, לצורך כיסת"וח, מהתוצאות והשלכותיהן. שנית, הצבא דאג מצידו לפעול בזהירות מובלטת, מחד, להכין ולצייד את המילואים כדבעי; מאידך, הצבא דאג לפרסם מראש את מהלכיו. שני מהלכי יסוד מלחמתיים שאופן ביצועם מעיד שלמנהיגות שלנו לא הייתה כל כוונה להכריע הכרעה שמשמעה נצחון...
מצב זה מעיד יותר מכל על הסירוס שבו מצויה ההנהגה הישראלית, ועל כך שאינה מאמינה בכוחה וביכולתה להכריע, ויותר מזה: אינה יודעת בעצם, מה לעשות עם הנצחון הצבאי לכשיושג!... שמשמעותו ליטול את האחריות על הפלשתינים של עזה.
לכן מוזרה בעיני הצהרת הנצחון שלנו, גם אם לא נהגתה "מעומק הגרון". מובנת בעיני יותר הצהרת הנצחון של החמאס, שהרי "שעקץ ושרד"! אשר על כן נשאלת השאלה מה בעצם הייתה מטרת המבצע ומה סיבתו?
מדינת ישראל לפני בחירות, המצב הקיים בו היוזמה בידי החמאס וישראל מבליגה, אינו קביל! במיוחד בעת כזאת! בציבור הישראלי הצטבר זעם מהתגרויות החמאס, תסכול מחוסר היכולת לענות לו מנה אחת אפיים, תסכול מחוסר היכולת לתת מענה ראוי במשך שנים לתושבי עוטף עזה. אכזבה מוסתרת מיכולות צה"ל במלחמת לבנון השנייה, כעס ואכזבה מהמנהיגות הפוליטית.
בימין הישראלי הצטבר זעם רב על החולשה הצבאית שהפגינה ישראל במהלך שמונה עשר השנים האחרונות, ותסכול רב מכך שהוא לא השכיל להעביר את המסר הימני לתודעת הציבור. בשמאל הישראלי, הצטבר תסכול עצום של התפכחות כואבת מאשליית התקדמות תהליך השלום מאז רצח רבין. במיוחד מכאיב התסכול מחוסר שיתוף הפעולה, בעיניים שמאליות, בקידום התהליך כפי שהיה מצופה בעקבות הויתורים שנתנו לו. בצה"ל, מאז מלחמת לבנון השנייה, הצטברו זעם ותסכול מהיכולות הצה"ליות כפי שנחשפו באותה המלחמה, והתשלום היוקרתי העצום ששילם המטכ"ל עד כדי העלאת שאלות נוקבות של עלות תועלת באחזקת צבא שאינו "מספק את הסחורה"...
בהיבט החיצוני נוצרה סיטואציה ייחודית, שבה ציפה העולם המערבי לפעולה משמעותית מצד מדינת ישראל, החמאס "שבר את הכלים" מול מצרים. למובארק נדרשה פעולת הענשה שתחזיר לו את יכולת ההשפעה בחמאס, ואת התלות של חמאס במצרים. כידוע, מצרים היא מדינה מובילה במזה"ת ובעולם הערבי, מצרים היא בגוש אחד עם ישראל תחת הובלת ארה"ב.
בסיטואציה הכוללת הזאת, יכלו/נאלצו מנהיגי ישראל לאשר בהסתייגות ולצאת לפעולה מלחמתית מדורגת, ודלת ציפיות. המטכ"ל יצא להפגנת כוח לתרגיל אוגדתי משולב, איטי ומדורג, בתנאי מעבדה תוך הפעלת עוצמה טכנולוגית ואווירית מועצמת, עתיר בכוח אדם, ומלא אש וגפרית.
התוצאות וההישגים בהתאם: החמאס לא התפתה, נלחם "בקטנה" פגע, מילכד וברח, אך בעיקר נשאר מחופר והגיח והתמיד בירי רקטות עם תהודה תעמולתית ופסיכולוגית. אלא שהוא חטף סיכול ממוקד רב שנתי באופן מרוכז, שודאי יצור אצלו דילמות חדשות.
האוכלוסיה האזרחית האוהדת חטפה את עיקר עוצמת המכה, ובגדול מאוד. צה"ל הלך כאן על הקטע "הקל והבטוח" והתוצאות בהתאם: מכה מוראלית לאזרחים הפלשתינים, זעזוע רציני בתקווה לסדקים שיצרו שבר ביחסים בין האוכלוסיה לארגון החמאס; החזרת מצרים בגדול לתמונת ההשפעה בעולם הערבי והחזרת תלות החמאס במצרים; מתן הזדמנות להוצאת ההשפעה האירנית מהרצועה והחדרת השפעה מערבית דרך שיקום ההרס הרב בכסף מערבי.
בזירה הפנימית היה כאן מענה מספק לצורך התדמיתי של צה"ל ולהשגת אפקט של ניצחון בלי להסתכן יתר על המידה. המטכ"ל השיב לעצמו יוקרה שאבדה לו, ואולי הצליח לפחות לזמן מה להחזיר לעצמו את יכולת ההרתעה.
המערכת הפוליטית מוצאת עצמה ערב הבחירות במצב יותר רגוע, כשההנהגה הסירה מצווארה הרבה מעומס כתם חוסר המעש, שהיה תלוי עליו. הזעם התסכול תבעו את אשר להם ונצחו בדרכם, אך לכמה זמן? והאם ניתן למנף ניצחון כזה כמנוף מדיני?
לעובדה אחת לא ניתן להתכחש: תהליך השלום ספג מכה אנושה, האמונה בתהליך והתקווה אליו דעכו. כאן כנראה ניצח החמאס בגדול.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
