אחרי האינתיפאדות הראשונה והשנייה, ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה, ניתן היה לצפות שארגוני השמאל הישראלי יתייצבו באופן חד וברור נגד המלחמה, ויגנו את השימוש הברוטלי שעושה ישראל בכוחה הצבאי כדי להכתיב מהלכים מדיניים. אולם, למרות מראות ההרג וההרס האיומים שהגיעו אלינו מהרצועה, התגובה של אנשי מרצ ושלום עכשיו הייתה מתחמקת. כרגיל, הם תמכו בפעולה הצבאית בתחילתה, ואחרי מספר ימים החליפו את עמדתם וקראו לסיים את המלחמה, כדי למנוע הסתבכות יתר.
הסופר עמוס עוז הכריז בכנס היסוד של תנועת השמאל החדשה (14.11.08), שאהוד ברק אינו יכול להיחשב איש שמאל, משום שהוא שנמנע בשנה וחצי בה הוא משמש כשר ביטחון מלפרק ההתנחלויות בגדה המערבית. למרבה הצער, עמוס עוז חבר לשורה ארוכה מדי של סופרים ואנשי רוח ישראלים, שיצאו ערב המלחמה בקריאה מתלהמת להפסיק את ההבלגה ולתקוף את עזה (ידיעות אחרונות, 26.12).
דובר צעיר ורענן יותר של תנועת השמאל החדשה, מס' 3 ברשימת מרץ, ניצן הורוביץ, לא גילה גם הוא יתר שאר רוח ביחסו למלחמה. במאמר שפרסם שבוע אחרי תחילת המתקפה על עזה, התפייט הורוביץ על סבלם של תושבי הדרום, בלי להתייחס ולו ברמז להרג ההמוני של אזרחים פלשתינים שבוצע באותו זמן על-ידי צה"ל בעזה. "האש באזור תדעך בסופו של דבר, או שהעימות ימשיך לבעבע ימים ארוכים ולצלוף טיפות של רותחין על הדרום. כך או כך, גם תושבי הדרום, כמו כל תושבי הארץ הזאת, זכאים לסדר יום אמיתי, חיוני ואף ביטחוני לא פחות מסדר היום המוכר לעייפה המשתלט עלינו עכשיו" (הארץ 2.1.09).
הדאגה אותה מגלה הורוביץ למה שיקרה בדרום אחרי המלחמה, מבטאת יותר מכל דבר אחר עוורון וקהות חושים. מי שמסרב לצאת נגד מעשי הרג והרס חסרי תכלית רק משום שהם מבוצעים על-ידי המדינה שלו; מי שמתיימר לדאוג לפרולטריון של הדרום, ומפנה גב לפרולטריון השכן, רק משום שהוא שייך ללאום או דת אחרים, נכון יותר לכנותו - לאומן בתחפושת.
קהות החושים והסלקטיביות של דוברי השמאל איננה רק בעיה מוסרית, אלא בעיקר שאלה מעמדית. שכבות הביניים האשכנזיות, המהוות באופן מסורתי את הבסיס החברתי של השמאל הישראלי, התמכרו בשנים האחרונות לאורח חיים נהנתני, אותו השיגו הודות להשתלבותה המוחלטת של ישראל בכלכלה הגלובאלית.
אותו שינוי שעברו מעמדות הביניים בישראל, הביא גם לשחיקתן של המפלגות הישנות, שנשענו על תפיסות אידאולוגיות - העבודה והליכוד, ולהקמת מפלגת מרכז חדשה - קדימה. קדימה הצליחה לחבר אגף חשוב של הליכוד בראשות שרון ואולמרט, עם מנהיג העבודה ההסטורי, שמעון פרס, וכמה מהנהגת העבודה בראשות חיים רמון ודליה איציק. המומנטום להקמתה של קדימה היה ההצלחה של תוכנית ההינתקות מעזה, אותה הוביל שרון באוגוסט 2005. יותר מכל היא שיקפה את הרוח האנטי אידאולוגית והפרגמטית של שכבות הביניים, שחיפשו להרחיק מעליהן כל אחריות לבעיה הפלשתינית ולדחוק אותה למקום כלשהו מעבר לגדר.
עשר שנים ויותר עברו מאז חתמה ישראל עם אש"ף על הסכם אוסלו ועד שהוציאה לפועל את תוכנית ההינתקות החד-צדדית בעזה. בתקופה זו היינו עדים בישראל לשתי מגמות מקבילות: בצד הפוליטי - הסתגרות של השמאל ואבדן האמון באפשרות להסדר פוליטי עם הפלשתינים; בצד הכלכלי חברתי - התרחקות של מעמדות הביניים ממעמד הפועלים, שכולל לא רק ערבים או עובדים זרים, אלא גם מאות אלפי עובדים יהודים עניים.
האטימות והאדישות כלפי הסבל של הפלשתינים, קשורה באופן הדוק לפערים המעמדיים שנוצרו בחברה הישראלית, שהפכה לחברה המקוטבת ביותר בעולם המערבי. זה היה הרקע למשבר הפוליטי שנוצר עקב מלחמת לבנון השנייה, ולביקורת הציבורית החריפה שהופנתה כלפי הדרג המדיני והצבאי. החברה הישראלית הייתה שרויה במצב של חוסר מוכנות - פוליטי, צבאי ופסיכולוגי - ליציאה לקרב, והדבר התבטא בתפקוד לקוי של הצבא והעורף.
החולשה הצבאית של ישראל, שזוהתה היטב על-ידי נסראללה במהלך המלחמה נגדו, עברה טיפול שורש במשך השנתיים וחצי האחרונות. ועדת וינוגרד חקרה את כשלי המלחמה ההיא, והתוותה את הקו עליו צריכה ישראל לצעוד - החלפת שר הביטחון והרמטכ"ל, והכנסת הצבא למסגרת אימונים אינטנסיבית לקראת המערכה הבאה. מלחמת עזה, אם כן, לא הייתה מכוונת רק נגד חמאס, אלא נועדה לשקם את המוכנות של הצבא ולתקן את הכשלים שקרו במלחמת לבנון השנייה. זאת בשעה שהשבר החברתי העמוק לא טופל, ואין לאף אחד כוונה לטפל בו.
בבחירות לעיריית תל אביב בנובמבר האחרון זכה דב חנין, ח"כ מטעם חד"ש, ב-46 אלף קולות - 34% מהבוחרים. רשימת "עיר לכולנו" בראשה עמד, הפכה לרשימה הגדולה במועצת העיר. הישג זה היווה עבור "התנועה החדשה מרץ" והעומד בראש, חיים אורון, הוכחה לפוטנציאל האלקטורלי הטמון באג'נדה הירוקה ו"הסוציאל דמוקרטית", המתעלמת מהסכסוך הישראלי פלשתיני, ומצניעה את הקיום של הערבים.
בניסיון לשחזר את הישגי "עיר לכולנו", הוקפץ ניצן הורוביץ מלב הבועה התל אביבית הישר למקום השלישי ברשימת מרץ. ללא ספק השיקול לשיבוצו הגבוה של הורוביץ, כתב ערוץ 10 לשעבר, היה שח"כ דב חנין, המשובץ כמספר 3 ברשימת חד"ש המונהגת על-ידי מחמד ברכה, יתקשה לזכות בבחירות הכללית באמון מצביעי "עיר לכולנו".
אלא שהמלחמה בעזה שיבשה את חישוביה האלקטורליים קצרי הטווח של מרץ. בניסיון לא לאבד את בסיסי התמיכה העיקריים שלה בקיבוצים ובקרב שכבות הביניים האדישות, התיישרו מנהיגי מרץ עם הקונצנזוס שתמך במלחמה. נכון שאחרי כשבוע איבדו ההצהרות המתלהמות את עוצמתן, ולא מעט אנשי מרץ החלו להתבטא, גם אם בהיסוס ובאופן הדרגתי, נגד המלחמה, יותר מתוך דאגה לתוצאותיה מאשר בשל הפגיעה הקשה בתושבי עזה. אף לא אחד מהם ביטא עמדה עקרונית נגד השימוש בכוח ובהרג של אזרחים כדרך להשיג מטרות פוליטיות.
שוב הוכיחו מרץ ושלום עכשיו, שבעת מבחן הן מתייצבות כאיש אחד בצדו של הממסד הישראלי, ממנו הן שואבות את כוחן. כתוצאה מכך, אלפי אנשי שמאל, שנהגו בעבר להצביע למרץ, מחפשים היום כתובת פוליטית חדשה, שתיתן ביטוי לשאיפות השלום שלהם, ולצורך שלהם להתנער ממדיניותה הברוטאלית של ישראל. תנועה כזאת, שתהיה חברתית וסוציאליסטית באמת, במובן האוניברסאלי של המושג, אינה יכולה להתבסס על יהודים בלבד. האשליה הזו, אותה ממשיכה מרץ לטפח, שוללת ממנה את הזכות להיחשב שמאל.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
