יצירה שנוצרה בישראל אינה בהכרח מוגנת בשאר העולם

כאלטרנטיבה למדינות שלא היו מעוניינות להצטרף לאמנת ברן, לרבות מדינות מתפתחות וברית-המועצות דאז, שסברו כי ההגנה שמעניקה אמנת ברן תיצור הטבה עודפת ליוצרים ממדינות מערביות ומפותחות, לעומת יוצרים במדינות המתפתחות, יזם הארגון לשיתוף פעולה בינלאומי בתחומי החינוך, המדע והתרבות מטעם האו"ם (UNESCO), את "האמנה העולמית לזכות יוצרים", ה- UCC (Universal Copyright Convention), שנחתמה לראשונה בג'נבה, שוויץ, בשנת 1952.

האמנה העולמית לזכות יוצרים מעניקה הגנת זכות יוצרים חלשה ומוגבלת יותר למדינות החברות בה, מאשר אמנת ברן. סך של 100 מדינות, במצטבר, הצטרפו לאמנה זו (לגרסת 1952 ו/או לגרסת 1971), אך לא כולן אימצו אותה לדינים הפנימיים שלהן. ישראל אימצה בשנת 1955, את גרסת האמנה מ-1952, בצו זכות-יוצרים (האמנה העולמית), התשט"ו-1955.

לזכות יוצרים, עפ"י הוראות האמנה העולמית, מוענקת הגנה צרה ומוגבלת יותר מאשר עפ"י אמנת ברן. כך, להבדיל מאמנת ברן, האמנה העולמית לזכות יוצרים מכירה בזכות של המדינות החברות בה לדרוש תנאים פורמאליים, כגון רישום זכות יוצרים, הנפקת תעודה נוטריונית על זכות יוצרים, ועוד, כתנאי להענקת זכות יוצרים בהן, אולם גם קובעת, כי תחליף מספק לכך יהיה הודעת זכות יוצרים הכוללת את הסימון ©, יחד עם שם בעלי הזכות, והשנה של הפרסום הראשון, על כל העתקיה המורשים של היצירה, החל ממועד הפרסום הראשון של היצירה, באופן ובמיקום שיהיה בהם להוות הודעה סבירה על דרישת זכות היוצרים ביצירה. כך גם תקופת היוצרים עפ"י האמנה העולמית לזכות יוצרים היא לפחות 25 שנה לאחר מות היוצר, בעוד שתקופת ההגנה עפ"י אמנת ברן הינה לפחות 50 שנה לאחר מות היוצר (למעט סרטים וצילומים- להם תקופת הגנה קבועה של 50 שנה ו- 25 שנה, בהתאמה). הבדל מרכזי נוסף - לתושבי קבע במדינות החברות באמנת ברן מוענק אותו מעמד, לצורך האמנה, כשל אזרחי מדינות אלו, בעוד שעפ"י האמנה העולמית לזכות יוצרים, הענקת זכויות למי שאינו אזרח במדינה חברה, נתון לשיקול דעתה של כל מדינה בנפרד.

למדינות שאימצו את הוראות האמנה העולמית לזכות יוצרים בשתי גרסאותיה, יגברו ההוראות של הגרסה משנת 1971. אולם במדינות שאימצו הן את ההסדר עפ"י אמנת ברן, והן את ההסדר עפ"י האמנה העולמית לזכות יוצרים, יגברו הוראות אמנת ברן. האמנה העולמית לזכות יוצרים הלכה ואיבדה ממשמעותה, גם לאור הצטרפות מדינות החברות בה, לארגון הסחר העולמי.

כתוצאה מהצטרפות המדינות לאמנות כאלו או אחרות, לפי בחירתן, יש דמיון רב בתנאים, בסוג, ובהיקף ההגנה שניתנת לזכות יוצרים ביצירה, במדינות השונות. אולם, בוודאי שאין אחידות.

כך, אף שרוב מכריע של מדינות העולם הצטרף ואישרר אחת או יותר מהאמנות לעיל, ישנן מדינות שאינן חברות באף אחת מהן. כך הוא המצב כיום לגבי 20 מדינות, שהחשובה שבהן היא טייוואן. במדינות אלו הגנת זכות יוצרים תלויה בחוקי המדינות, ויש לבחון את הדרישה לקיומם של תנאים פורמאליים להגנת זכות יוצרים, הגנה על זכויות מוסריות, הרחבת זכויות יוצרים על תוכנות, מאגרי מידע, ועוד, בנפרד לכל מדינה. מדינת Lao היא המדינה היחידה כיום שאימצה את האמנה העולמית לזכות יוצרים ועדיין אינה חברה בארגון הסחר העולמי, או באמנת ברן. לפיכך, במדינה זו עדיין יחולו הוראות אמנה זו כגון הצורך בהודעת זכות יוצרים כתנאי תוקף לתחולתה, תקופת זכות יוצרים של 25 שנה לאחר מות היוצר וכד'. יתר המדינות חברות בארגון הסחר העולמי, או באמנת ברן.

המדינות החברות הן בארגון הסחר העולמי והן באמנת ברן (כגון ארה"ב, קנדה, בריטניה, צרפת, גרמניה, סין, יפן, ישראל ועוד), ואימצו אותן, נהנות מזכות יוצרים בהיקף רחב יחסית- הגנת זכות היוצרים אינה מצריכה עמידה בתנאים פורמאליים כלשהם, והיא חלה על הזכות המוסרית ביצירה, מורחבת לתוכנות מחשב, וכו'.

לאלו שאימצו רק אחת מבין האמנות, היינו, אמנת ארגון הסחר העולמי (כגון הקהילה האירופאית, אנגולה, האיים המלדיביים, פפואה גינאה-החדשה, אוגנדה, ועוד), או אמנת ברן (כגון הותיקן, אנדורה, בוסניה והרצגובינה, סרביה, דרום קוריאה, מונקו, רוסיה, אוקראינה, ועוד), אולם לא את שתיהן, הגנת זכות יוצרים תחול בהיקף מוגבל יותר, בהתאם להוראות האמנה הרלוונטית.

בהסכמים ואמנות נוספים, כגון אמנת זכות יוצרים (WCT) של הארגון העולמי לקניין רוחני (הכוללת, בין השאר, הרחבת הגנת זכות יוצרים על תוכנות מחשב ומאגרי נתונים, כלפי הצדדים החתומים ישירות על אמנת ברן, ומבלי לחול על אמנות אחרות כגון TRIPS), דירקטיבות של הקהילה האירופאית, ועוד, נעשה ניסיון הן לשכלל ולהרחיב את זכות היוצרים במדינות החברות בהן, עקב התקדמות הטכנולוגיה, והן לאחד, ולמצער לצמצם את ההבדלים, בין הדינים השונים במדינות. אולם עקב הצטרפות מדינות מסויימות לאמנות אלו, בעוד שאחרות לא הצטרפו, הדיפרנציאציה בחוקים החלים על זכויות יוצרים בין המדינות שהצטרפו לאמנות, למדינות שלא הצטרפו, דווקא גדלה.

"אמנת ברן", או בשמה המלא "אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות" (WIPO.int/treaties/en/ip/berne/trtdocs_wo001.html target=_blank class='RLinkInArt'>Berne Convention for the Protection of Literary and Artistic Work), אומצה לראשונה בברן, שוויץ, בשנת 1886, ותוקנה מספר פעמים במשך השנים (הפעם האחרונה, בשנת 1979). היא מנוהלת כיום ע"י הארגון העולמי לקניין רוחני (WIPO). מספר המדינות החברות באמנת ברן כיום הינו 162, וכולן אימצו את הוראות אמנה זו כחלק מהדין הפנימי שלהן, לרבות ישראל, שעשתה כן בצו זכות-יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, שהינו בתוקף בישראל החל משנת 1950.

אמנת ברן קובעת קריטריונים להגנת זכות יוצרים לגבי יצירות שפורסמו באחת או יותר מהמדינות החברות בה, או שיוצריהן הם אזרחים או תושבי קבע בהן, אף אם לא פורסמו. אין כל דרישות פורמאליות על-מנת שיצירה תזכה להגנת זכות יוצרים עפ"י אמנה זו, כגון רישום אצל רשם זכויות יוצרים, הודעת זכות יוצרים על היצירה, תעודה נוטריונית או כיוב'. בתנאים מסוימים תורחב הגנת זכות יוצרים עפ"י אמנת ברן גם למדינות שאינן חברות בה. כך הוא המצב, למשל, אם יצירה נתפרסמה ב"אותו זמן" (בפועל-בתוך 30 יום זו מזו), הן במדינה חברה והן במדינה שאינה חברה באמנת ברן.

האמנה המכוננת את ארגון הסחר העולמי, נכנסה לתוקפה ביום 1 לינואר 1995. מטרתו העיקרית של ארגון הסחר העולמי היא אבטחת פעילות מסחרית תקינה וחופשית בין מדינות. בלב הארגון עומדים ההסכמים המכוננים שיטת סחר רב-לאומית, שבאו כתוצאה ממשא-ומתן רב-לאומי שנערך במסגרת סבב אורוגוואי לשכלול הסכמי GATT - General Agreement on Tariffs and Trade, בין השנים 1986 ל-1994. הסכמיGATT מגבשים כיום את חוקי הארגון לגבי סחר בסחורות, אך מהווים רק נדבך אחד של הארגון. הנדבכים הנוספים עוסקים בסחר לגבי שירותיםקניין רוחני הכלולים בהסכם TRIPS, וביישוב סכסוכים. המדינות החברות בארגון הסחר העולמי (WTO), התחייבו לקבל על עצמן, לאמץ אל הדין הפנימי שלהן את הוראות ההגנה על זכויות יוצרים הכלולות באמנת ברן (גרסת פריס, 1971), בהתאם להוראות הסכם TRIPS הנוגעות לזכויות יוצרים, אולם זאת ללא סעיף 6bis לאמנת ברן, המתייחס ל"זכויות מוסריות".

זכות מוסרית, החלה גם בישראל מקנה ליוצר את הזכות כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים, ושלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו. זכותו זו אינה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר. למרות האמור, ניתן לוותר על זכות מוסרית ביצירה, באופן מלא או חלקי. דוגמאות לויתור חלקי על זכות מוסרית הינן נוסחי רשיונות המוצעים ע"י "הפדרציה לתוכנה חופשית" (Free Software Federation – GPL.html target=_blank class='RLinkInArt'>FSF), לשימוש ע"י יוצרי תוכנות (GPL) (נוסח הרישיון תורגם לעברית ע"י עו"ד חיים רביה), ואף לשימוש ע"י יוצרי מסמכים כתובים (FDL). במהותם, רשיונות אלו מתירים שימוש, לימוד, העתקה, שינוי, והפצה חוזרת ונשנית של תוכנה או מסמך, בהתאמה, בכפוף לתנאים מסויימים, לרבות אזכור שמותיהם של היוצרים ומעדכני היצירה, על קוד המקור של עותקי היצירה המקורית וגרסאותיה.

עם כינון ארגון הסחר העולמי, נקבע לוח זמנים להתאמת החוקים במדינות השונות, בהתאם להסכם TRIPS. למדינות המפותחות ניתנה שנה אחת לעשות כן, למדינות מתפתחות ניתנו 5 שנים (עד שנת 2000), ולמדינות הפחות מתפתחות ניתנה תקופה של 11 שנים (עד שנת 2006), שהוארכה עבור פטנטים לתרופות עד 2016.

ישראל אימצה את הוראות הסכם TRIPS בשנת 1999. במסגרת זו הוצא, בין השאר, צו זכות יוצרים (הסכם טריפס), התש"ס - 1999, ותוקנה פקודת זכות יוצרים, 1924, לשם הרחבת הגדרת "יצירות ספרותיות" גם לתוכנות מחשב.

המסקנה הינה, כי על אף הבסיס הרחב המשותף לדיני זכויות יוצרים במדינות העולם, דיני זכות יוצרים משתנים ממדינה למדינה, בהתאם לדינים, ולמשטר האמנות החל על כל מדינה. יצירה המוגנת בזכות יוצרים במדינה מסויימת, עלולה להיות חשופה מפני הגנת זכות יוצרים במדינה אחרת, בין עקב סוג היצירה (כגון תוכנת מחשב או מאגר נתונים), בין עקב כך שלא התקיימו תנאים פורמאליים להתגבשות הזכות (כגון הודעת זכות יוצרים), בין עקב כך שהיקף ההגנה מצומצם יותר (כגון העדר הגנה על "זכויות מוסריות"), בין עקב תקופת הגנה שונה, ובין מסיבות אחרות.

לחשיפה זו השלכות על ההתנהגות הרצויה של היוצר. כך, על יוצר של תוכנת מחשב, למשל, לברר באלו מדינות לא חלה הגנת זכות יוצרים על תוכנה, ולשקול לרשום פטנט על התוכנה באותן מדינות.

כך גם רצוי לכלול הודעת זכות יוצרים על כל עותק של היצירה החל ממועד פרסומה לראשונה, על-מנת לאפשר הגנה במדינות המעטות שעדיין אינן חברות באמנת ברן או בארגון הסחר העולמי. נוסף על כך, אף שבמדינות רבות אין צורך בהליך פורמאלי של רישום היצירה כתנאי תוקף לתחולתה, הליך של רישום, כגון אצל רשם זכויות יוצרים בארה"ב, יכול לסייע בהוכחת מועד יצירת היצירה, במקרה של מחלוקת. ניתן לתעד מועד היווצרותה של יצירה גם בדרכים אחרות, כגון משלוח היצירה מהיוצר אל עצמו, בדואר רשום, במעטפה שנשמרת סגורה עד למועד ההוכחות בדיון משפטי בעניין (חותמת הדואר על המעטפה תעיד על קיומה של היצירה, לפחות באותו מועד). מעניין לציין בעניין זה שרות הפקדה המסופק באתר האינטרנט copyrights.org.il.

דרכי פעולה כגון אלו, יש בהם לסייע בהתגברות על הפערים בדיני המדינות השונות, על-מנת שיצירה תוכל לקבל תוקף והגנה מירבית במישור הבינלאומי.

לסיכום, יצירה שנוצרה בישראל לא בהכרח תהיה מוגנת באותו אופן, היקף או תנאים, אם בכלל, גם ביתר מדינות העולם, והדבר תלוי בחוקיה הפנימיים של כל מדינה, ובאימוצה את ההסדרים הבינלאומיים בנושא זכויות יוצרים.