פלצנות תל אביבית

פרשת מינויה או אי-מינויה של אלוף-משנה פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב היא הזדמנות נוספת להביט פנימה אל תוך המוסד האקדמי הישראלי, בכלל, ואוניברסיטת תל אביב, בפרט.

לכאורה, הקריאה לאי-מינויה של הקצינה בפקולטה למשפטים נובעת מהתנהלותה כמשפטנית בפרקליטות הצבאית במהלך מלחמת עזה. בפועל, הקריאה נועדה לזהות את עבודתה עם דעותיה הפרטיות. ייתכן שהמלצותיה ודעותיה זהות לחלוטין, אך לא מן הנמנע שלא כך הדברים. עצם העובדה שהקול קורא להחרים אותה בא כדי "להעניש" אותה על דעותיה כביכול, הוא מעשה הנבלה הגדול.

הפלצנות האופנתית של כמה משוחרי זכויות האדם באקדמיה הופכת למטרד וזאת משום שנפיחתם נשמעת למרחקים מבלי שיש סיבה מיוחדת לכך, תוך השחרת פני הקולגות האחרות בשימוש ההכללה, "האוניברסיטה". אין למכובדים מן האקדמיה שום מונופול לא על המוסר ולא על שמירת זכויות האדם. עצם העובדה שהם נתפסים כאליטה של החברה, הופכת את נפיחתם למהדהדת כל כך.

חירות הדעה נר לרגלי הפרופסורים? - לא בטוח

תמימים וישרי לב מסוגלים לתאר לעצמם שעבודתם של אנשי האקדמיה מוערכת לא על-פי דעותיהם או קשריהם, אלא אך ורק לפי כישוריהם האקדמיים. נניח לרגע שזאת אמת המידה של קבלת מרצים לאוניברסיטה. מה הופך מרצה העובד באוניברסיטה בתל אביב או כל אוניברסיטה אחרת למותר מאלוף משנה פנינה שרביט-ברוך המחזיקה גם בתואר ד"ר למשפטים? האם מישהו בחן את ידיעותיה במשפט בינלאומי והתאמתה להיות מרצה וחוקרת באוניברסיטה כאשר דרש את אי-קבלתה? מובן שלא. הוא השליך על עבודתה בפרקליטות הצבאית. נניח שהיועץ המשפטי לממשלה, לכשיסיים את תפקידו, ירצה ללמד באוניברסיטה, האם החלטותיו בתור יועץ משפטי יילקחו בחשבון או שמא ידיעתו ובקיאותו במשפטים? התשובה ברורה מאליה.

ויש עוד פן של הפלצנות הליברלית מבית היוצר של כמה פרופסורים למשפטים: האם חופש המחשבה, חירות הדעה או זכויות האדם הם נר לרגליהם כמרצים כאשר המדובר בהתייחסותם לסטודנטים הלומדים אצלם? מן הראוי היה לבחון סוגייה זו לעומקה ולהיווכח עד כמה כלפי חוץ אותם מרצים דוגלים בכל חירויות וזכויות האדם, ועד כמה, בתור מרצים, מחניקים דעות שונות מאלה שהם מביעים ועד כמה הערכתם את הסטודנטים תלויה במידת היצמדותם של הסטודנטים להרצאותיהם.

ראוי גם ראוי לציין, שבמקרים רבים אין-ספור מרצים שמוכנים כבר להיות מדריכים של סטודנטים לתארים מתקדמים, לא יקבלו שום תזה המנוגדת לתפיסתם הכוללת. האם זו לא דוגמה של חופש אקדמי במלוא המובן מאליו?

אז מי נקרא ליברל?

ולבסוף, מילים ספורות לגבי המשפט הבינלאומי. המשפט הבינלאומי הוא יצור מוזר המנסה להנחיל ערכים ועקרונות משפטיים אוניברסליים בה בשעה שאין כל אפשרות לעשות זאת. המשפט הבינלאומי נועד, בין היתר, להיות מגדלור של הציוויליזציה הקרויה מתקדמת לציוויליזציות "דקדנטיות". המשפט הבינלאומי העוסק בפשעי מלחמה או בפשעים נגד האנושות הוא פוליטי בעיקרו. לראיה, אפילו ארה"ב הדמוקרטית והליברלית לא הייתה מוכנה להצטרף לאמנת רומא אשר הקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי. גם מדינות אחרות מדירות את רגליהן משם, כולל ישראל. החוקה של בית הדין מסובכת ובלתי ישימה במקרים רבים מאוד. הסמכות היחידה שבית הדין בהאג או בית הדין הפלילי הבינלאומי נובעת מתוך כוח הזרוע של המדינות החזקות בעולם. אלה שנשפטו שם היו "שבויים" של הקואליציות הצבאיות החזקות שרצו להוכיח את צדקתן, זאת בשעה שהן עצמן בהחלט אינן חפות מפשע מלחמה על-פי החוקה של בית הדין הפלילי הבינלאומי. לכן ראוי קודם להביט במראה ולאחר מכן לבוא ולהטיף לאחרים מוסר.

האוניברסיטה צריכה להיות מעוז הוויכוחים אך גם מקלט לאלה הדוגלים בדעות שונות, כל עוד הן במסגרת החוק. אוניברסיטה או מרצים הקוראים להחרים אנשים בעלי דעות קונטרוברסליות ולמנוע מהם להיכנס בשעריה, מוטב שלא תיקרא או ייקראו ליברלים.