השבוע דווח כי מטוס אל על עם 300 נוסעים כמעט התרסק בהרי ירושלים בעת סיבוב לקראת נחיתה בנתב"ג. החברה התכוונה לפטר את הקברניט, אך ויתרה על הרעיון לנוכח התנגדות ועד העובדים (הארץ, 3.2.09).
שכחנו. לפני כחודש הוריד מינהל התעופה האזרחית האמריקני את
דירוג בטיחות התעופה בישראל לרמה של קונגו וזימבבואה. כמעט שכחנו: לפני מספר ימים פורסם דוח השכר במגזר הציבורי לפיו עובדי הבקרה והפיקוח ברשות שדות התעופה מככבים בראש הטבלה עם שכר של למעלה מ-50,000 שקל לחודש. מה הקשר?
הקשר הוא עידן השקר המוסכם בו אנו חיים כבר עשרות שנים - "דמוקרטיה חברתית". במסגרת זו נותק הקשר בין השכר לבין העבודה, בייחוד ב"סקטור הציבורי". השכר אינו תמורה עבור עבודתך ותרומתך לזולת שקונה את מוצריך ושירותיך, אלא תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי. הכנסתם של מאות אלפי "עובדי ציבור" תלויה בהיקף הנזק וההרס שהם מסוגלים לגרום לכמה שיותר אזרחים. עובד רשות שדות התעופה גורף 50,000 שקל לחודש לכיסו לא בזכות שווי שירותיו לחברה, אלא פשוט בגלל איומיו להשבית את קשרי התעופה עם העולם.
קשרי המאפיה
במינוח החברתי ההפוך והמקובל קוראים לזה "זכויות העובדים", או "הישגי העבודה המאורגנת" - זהו שם קוד לפשע מאורגן חוקי - נחלתם של כל מדינות המערב הקרויות "סוציאל דמוקרטיות": מה שפועל כמו מאפיה, גובה דמי חסות כמו מאפיה, שומר על הג'ובים במסגרת המשפחה כמו מאפיה - הוא פשע מאורגן למרות שהוא "חברתי" וחוקי. אנחנו משלמים לכוכבי דוח השכר הציבורי דמי חסות כדי שלא יפגעו בנו, כדי שלא יראו את נחת זרועם בניתוק זרם החשמל והמים, עצירת הייצוא והייבוא בנמל וחנק בהרי אשפה ברחובות.
הדמיון בין דפוסי הפעולה של שני הארגונים - מפתיע. אם מוסריות נמדדת במידת הכפייה על הזולת לפעול בניגוד לרצונו החופשי הרי שהיתרון המוסרי, לפחות בעניין זה, עומד לצד המאפיה. הפשע המאורגן שמתמקד בסמים ובהימורים אך אינו כופה על מאות מיליוני צרכני הסמים וההימורים להשתמש בשירותיו - הקליינטים קונים את הסחורה ואת שירותי ההימורים מרצונם החופשי. הפשע הוא "מאורגן" במקטע של תפעול המערכת וחיסול יריבים. משפחות ה"ועדים הגדולים", לעומת זאת, כופות בכוח (בכוח חקיקת עבודה מעוותת) על מיליוני אזרחים לשלם להם את דמי החסות החוקיים שנגבים בכפייה דרך מס הכנסה. אין אזרח אחד במדינת ישראל, שהיה מסכים מרצונו החופשי, להשתתף מכיסו הפרטי במימון משכורת של 70,000 שקל לחודש שמשולמת לנתב בנמל אשדוד.
הבעלות על רשות שדות התעופה, כמו על חברות ורשויות ממשלתיות אחרות, אינה של ה"מדינה". רשויות אלה נמצאות רק פורמאלית בבעלות "לאומית". בעלי הבית האמיתיים הם ועדי העובדים וה"בכירים". העסק שלהם ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות. ולא מדובר רק בעובדי חברת החשמל או נמל אשדוד, אלא לדוגמה, גם במאות רופאים מכובדים שמנצלים את התשתית של בתי החולים הציבוריים וגורפים הון, בשעות אחר-הצהריים, במתן שירותי רפואה פרטית ב"תאגידי הבריאות" ו"קרנות המחקר".
הצלע השלישית של המאפיה היא תמיד הקשר עם פוליטיקאים. לכל משפחה איטלקית טובה בשיקאגו היה פוליטיקאי בכיס להגנה על "זכויות" המשפחה. לכל ועד עובדים רציני ב"דמוקרטיה החברתית" יש פוליטיקאי בכיס וכוח מאורגן במרכז המפלגה. ועדי העובדים יודעים לרצות את הפוליטיקאים, ובמסגרת כללי המשחק - הם מאפשרים מדי פעם הצנחה של מינויים פוליטיים לתפקידי ניהול בכירים ומאפשרים לצ'פר את הפוליטיקאים ומקורביהם בכיבודים, נסיעות לחו"ל ומעניקים בסיס אלקטוראלי של אלפי עובדים מאורגנים להצבעה בפריימריז.
הכוח הפוליטי
שיטת המשטר הדמוקרטי הישראלית מייצרת שרי ממשלה שעיקר זמנם (הקצרצר) בתפקיד מוקדש למאבקי שרידות פוליטית. במסגרת זו צריך למנות כמה שיותר מאנשי שלומנו לתפקידים בשלוחות המשרד. כישורים? למי אכפת. מוטיבציה לטיפול בבעיות האמיתיות של המשרד? מקרית בהחלט. שר אינו מינוי ישיר ואישי של ראש המדינה הנבחר, אלא תוצאה של מו"מ פוליטי-קואליציוני ולכן גם בלתי אפשרי לפטר אותו. לכן, ראש הממשלה לא יכול היה לפטר למחרת הורדת דירוג בטיחות התעופה הישראלית את שר התחבורה שאול מופז ואפילו לא את מנכ"ל משרדו, סיטרמן, שגם הוא כנראה מינוי פוליטי של "מישהו", וקשריו הפוליטיים עם "מישהו" אחר לא מאפשרים נקיטת צעד דרסטי - אם מישהו בכלל העלה בדעתו צעד כזה...
מעמדן הבלתי מעורער של משפחות הוועדים הגדולים מעקר את סמכותה של ההנהלה במינוי עובדים, בפיטורי עובדים, קידומם או שכרם ובכלל לדרוש שגם יעבדו בתמורה לשכר. כוחם הפוליטי כה רב שספק אם ניתן להקים שדה תעופה בינלאומי נוסף (שלא לדבר על שדה פרטי) ללא אישורם וגביית דמי חסות. העיוותים כה גדולים שגם אילו להנהלה היה ניתן באורח פלא כוח "לנהל" הרי שבהכירנו את הדמויות שמוצנחות מדי פעם להנהלות - אין בכלל ספק לאיזה כיוון היה מנוצל "כוחה של ההנהלה" - ודאי שלא לבטיחות התעופה האזרחית...
אם התנהלות חברת החשמל או הנמלים מסבה נזק כלכלי לאזרח, הרי שרשות שדות התעופה מוסיפה על כך גם סיכון לחיינו.
