להתעורר בסאסא ולשמוע ידיעה ראשונה ברדיו שישראל והחיזבאללה מנהלים מו"מ לחילופים וכי זה כבר או-טו-טו - עושה לי חשק לפתוח את החלון ולצעוק בקול: "שייח' נאסראללה, אנחנו כאן, בוא ונגמור מהר את העניין". כי אנחנו בסאסא קרובים מאד לשייח'. ומיראון הסמוכה, שגם שם היינו, זה עוד יותר קרוב.

אנחנו בגבול הצפון, נוסעים אפילו בכביש העוקף את כביש הצפון הישן. המראות הנשקפים מה זה מדהימים? "סוף הדרך" כמו שאומרים היום. ואכן, באמת זו סוף הדרך של מדינת ישראל. סטייה קלה ואנחנו כבר בלבנון. כבר היינו שם ואין לנו שום חשק לחזור. מה ששלהם - שלהם.

מלון הציפורים

מתכוננים לסתיו, עונת הצפרים הנודדות מתחילה עוד מעט וזה בהחלט זמן טוב לחזור לגליל. חרשנו את הצפון במשך יומיים, בקצב שלא היה מבייש את סיירת מטכ"ל, ורק מפאת קוצר המקום, נחלק את החווייה על פני כמה מדורים, לא על-פי סדר מסוים וקבוע מראש, גם לא על-פי העניין, אלא על-פי מה שבא לנו.

ונתחיל עם שמורת החולה. גדלנו על סיפורי ייבוש החולה ועד כמה זה היה חשוב בתחילת שנות החמישים. בן-גוריון ראה בייבוש החולה מפעל ציוני אדיר. כנראה שייבשו יותר מדי ובעשור האחרון של המאה הקודמת החלו כבר להציף את מה שהיה פעם אגם ויובש. למה? יש לזה הרבה מאוד הסברים. כדאי לכם להגיע למרכז המבקרים של עמק החולה. אם תסעו בכביש העולה לקריית-שמונה ותתבוננו בשלטים - לא תפספסו.

המדריכה שלנו הייתה צעירה נאה בשם זוהר ואמנם היא כזו, על רקע המראה המשתקם של המקום. באנו לשם גם כדי לראות ציפורים ונודדים מכל הסוגים, אך לא ראינו הרבה. עוד חודש, בערך, והחגיגה תהיה בעיצומה. בעלי הכנף שמרגישים כי הקור עומד בקצה המסדרון - פורשים מיד ומתעופפים לארצות החום. היכן הן אלו? באפריקה, וטאנזאניה היא המדינה המועדפת. אבל צריך גם תחנת ביניים, צריך בית מלון, דרושה תחנה לתדלוק, והמקום הוא ישראל. כאן הם ממלאים מצברים, אוגרים כמויות של שומן (כי זה כמו דלק עבורם) והופה לאפריקה.

אחר כך, בדרך חזרה - הם שוב ינחתו אצלנו. נקבל אותם יפה ונשלח אותן בחזרה עד לרוסיה הרחוקה. כאמור - לא ראינו הרבה, אך הידיעה שעוד מעט אפשר יהיה לראות את הנודדים בפעולה, יותר מרומזת לי לחזור ולבקר במקום. תלוי כמובן אם אתם אוהבי ציפורים למיניהם. מומלץ לבקר. פרטים במקום.

חוץ מזה אפשר (וחובה) לבקר בשמורה. תקבלו מושג על עמק החולה. הערתי באוזני המדריכה שטוב יעשו האחראים על מרכז המבקרים, אם יציגו לראווה, כדוגמית בלבד, את מפת פלשתינה-א"י המנדטורית, שם אפשר עוד למצוא את אגם החולה כפי שהיה אז, לפני שזרם בכיוון לכינרת. במפות של היום אין זכר לכך.

ביקור אצל נבי סבלאן

עשינו תחנה בחורפיש והלכנו לבקר את נבי סבלאן. נבי בערבית הוא שווה ערך לנביא בעברית (נבי יושע - יהושע, נבי סמואל - שמואל ועוד). סבלאן הוא קצת שונה ומקודש מאחרים. אחרי קברו של נבי שועיב בקרני חיטים, הידוע לנו כיתרו חותן משה, קברו של נבי סבלאן הוא השני בסולם החשיבות אצל המאמינים הדרוזים.

הנשים, כמו גם כמה גברים בחבורת המבקרים שלנו, נתבקשו על-ידי יודעי ח"ן לכסות אי אילו חלקים בגופם, כדי לשמור על קדושת המקום. וכך היה. אלא שהמארח שלנו, שייח' קאסם באדר, לא נראה ולא נשמע לנו כאחד שדווקא הלבוש יהיה הפריט העיקרי בביקור. הוא שוחח בחופשיות, שלף כמה בדיחות - אפילו פולניות - וכך גילה לנו את פניו של הדרוזי המאמין מהדור החדש. ספק רב אם אביו או מישהו מדודיו המבוגרים יותר, היו מופיעים כך בפני קהל זר ומסבירים בלשון עממית וברורה את מה שדרוזי מאמין מצווה לעשות.

וזה הרבה. שייח' קאסם הסביר לנו שדרוזי אי אפשר להיות - אלא מלידה. וגם זה לא תמיד והסבר יבוא מייד. דרוזי הינו דרוזי רק אם אביו ואימו הם דרוזים. מיהו יהודי? שאל השייח' וענה: מי שאמו יהודיה. מיהו נוצרי? רק מי שאביו נוצרי ומיהו מוסלמי? ראה הנוצרי. במלים אחרות: רק ילדים לזוג דרוזי נחשבים לדרוזים. אין בדת שלהם כל מקום לפשרות. אב דרוזי ואם נוצריה (או יהודיה או מוסלמית) - הילד לא דרוזי. אם דרוזית ואב יהודי או נוצרי או מוסלמי - הילד אינו דרוזי. אז מהו? שאלנו. "שום דבר" אמר השיח'. "שום דבר" מבחינה דתית, אך אזרחי ישראל הם כמובן ואפילו ישרתו צבא.

בעולם יש בין 8 ל-12 מיליון דרוזים. לא יודעים בדיוק. בישראל חיים כ-100 אלף דרוזים המקיימים קשרים הדוקים עם אחיהם בלבנון ובסוריה. הם שומרים, פחות או יותר, על הגחלת הדרוזית שאינה כבה לעולם. איך עושים זאת? כבר אמרנו שנישואי תערובת אינם מקובלים בקרב הדרוזים.

יחס הקירבה לנישואין הוא בני דודים. כאשר דרוזי נפטר, כך הם מאמינים, נכנסת רוחו למישהו אחר שזה עתה נולד. הגוף של הנפטר אינו מעניין אותם. שייח' קאסם אמר לנו שאביו נפטר לפני 30 שנה ומאז לא ביקר במקום קבורתו. "בשביל מה? אני רואה אותו כל בוקר בתמונה, הוא אצלי בלב, אני מדבר אליו, הוא עונה לי, אז בשביל מה אני צריך לעלות לקברו?" שאלה טובה שאנחנו קצת מתקשים להבין אותה. וזו בהחלט הסיבה לכך שבתי העלמין של הדרוזים מוזנחים ולא מטופלים - להוציא את הקברים של חללי צה"ל. לאלה דואג כבר הצבא.

למדנו משהו מפיו של אדם רהוט מאוד בדיבורו ועושה שירות טוב וחשוב מאוד לבני קהילתו הדרוזית. בסיום נפלנו אחד אחד בזרועותיו של השייח'. ככלות הכל אנחנו קרובים קרובים. רוצים עוד פרט חשוב? הדרוזים מאמינים שנבי סבלאן הוא הוא זבולון, אחד מבניו של יעקב אבינו וההר הקרוב הוא הר זבול, כשישה ק"מ ממזרח למעלות תרשיחא.