דווקא-פרשנות חדשה-ישנה לדמוקרטיה

אז זוהי הדמוקרטיה היהודית במיטבה: אנו נשלח את המפלגות הקיצוניות היהודיות והקוראות לעצמן "לאומיות" לאזורים רגישים, כמו לאום אל-פחם, אך הדמוקרטיה הישראלית היפה, לא תשלח נציג ערבי להתנחלות יצהר, למשל.

קשה לומר שיש היום מקום לגאווה יהודית-ישראלית, אך ניתן לומר שחוסר רגישות וגסות רוח, אשר מאפיינים את הילכותינו כל ימות השנה, הגדילו לעשות היום.

ההיתלות המזוייפת הזו בשלטון הדמוקרטיה, כאשר מדובר בחבית חומר נפץ פוליטי, כמו ערביי ארץ ישראל ומפלגות הימין הקיצוני, הינה במקרה הטוב ביותר איוולת וסיכלות שקשה ממש לעכל.

לא ברור מדוע לא השכיל הממסד היהודי-ישראלי למצוא פתרון הולם לכפרים הערביים, במיוחד לאור המבצע בעזה, אשר גרם להקצנה פוליטית הן במחנה הישראלי והן באוכלוסיה הערבית.

האם באמת לא ניתן היה למנוע את ההתגרות האגרסיבית הזו ולנסות ולתכנן את הדברים מבלי לפגוע ברגשות המיעוט הערבי?

ואת מי שולחים לייצג את הדמוקרטיה? כמובן, את מר אלדד אשר רק לפני ימים אחדים הציע כי השפה הערבית לא תוכר יותר כשפה רשמית בישראל.

בדמוקרטיית הדווקא, מותר הכל. בעיקר לרמוס רגשות מיעוט, לא לנסות לקרב אלא להיפך, להגדיל את השנאה על-מנת שנוכל להוכיח מי כאן אדוני הארץ.

המדינה היהודית היא עובדה, וישראל חייבת להקיא מתוכה יסודות אשר שואפים לבטא את עובדת היותנו מדינה יהודית על-ידי התרסה והשפלה של המיעוטים החיים כאן עימנו.

היום אשר אמור היה לייצג את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בכבוד, היה בעיניי, ליום מביש, שבו שוב הוכח עד כמה איננו מודעים לפירוש הרחב של המושג דמוקרטיה, ועד כמה אנחנו עדיין מונעים על-ידי רגשות גלותיים של פחד וחרדה המייצרים שנאה, ודוקא בקרב אלה ה"עושים שרירים" ומתגלים במלוא חולשתם המנטלית. אל יהי חלקנו עימם.