היכונו ליחסיות הבאות ולעליית הסקטוריאליות

שיטת הבחירות היחסית בישראל, בה המערכת היא רב-מפלגתית, מאלצת הקמת קואליציות מוזרות לא פעם, שכן 63% אחוזי ההצבעה שהיו בבחירות הקודמות נגרעים מסך כל הקולות הכשרים, מושפעים מאחוז החסימה העומד על 2%, וכן מהסכמי "העודפים" בין המפלגות, ומתחלקים במנדטים על-פי 120 המושבים בכנסת.

השיטה היחסית שונה מהשיטה הרובית או האזורית בכך שהיא מאפשרת ייצוג גם למגזרים קטנים: קיבוצים, מושבים וכדומה אשר פרוסים מבחינה גיאוגרפית - וזה יתרונה. ברם, חסרונה, הקושי בהשגת ההכרעה המוחלטת לעומת השיטה האזורית בה כאשר נבחר נציג מאזור מסוים, אין ייצוג למתחרהו אשר הגיע למקום השני ו/או השלישי.

בישראל, היתרונות בשיטה היחסית, הנם בכך שהיא מאפשרת לקבוצות אינטרסים כאלו ואחרות ייצוג פרלמנטרי, אשר באם לא היו מקבלות אותו היו עלולות לפנות נגד הממסד ונגד השיטה הפרלמנטרית, והדבר לא היה מסייע לדמוקרטיה הישראלית.

הבעיה בפניה אנו ניצבים היא התפוגגות המפלגות הגדולות - מפלגות המסה, ההמון, אשר ריכזו תחת כנפיהן את קבוצות האינטרס השונות, וכעת קבוצות אלו בונות לעצמן מפלגות סקטוריאליות משל עצמן.

הביזור המפלגתי, היעדר המנהיגות המובילה כפי שהיה בתקופת "האבות המייסדים" של המדינה, כל אלו זורעים בלבול בקרב הבוחרים.

פתרונות כמו העלאת אחוז החסימה בהחלט אפשריים, אבל המפלגות הקטנות כמו אגודת ישראל והבית הלאומי יתנגדו להצעה מסוג זה שתחסלן פוליטית.

גם השיטה האזורית הנהוגה בבריטניה יש בה חסרונות, שכן סקטורים רבים לא יזכו לייצוג על פיה, והדבר יגביר את הגישה הלוקאלית המקומית לעומת הגישה הממלכתית-כללית-לאומית.

ישראל הינה מעבדה חברתית ודמוקרטית, וסביר להניח שבשנים הבאות נתנסה בעוד רעיונות לשינוי שיטת הבחירות. ברם, הדבר לא משנה את ההרכב החברתי ואת האופי הסיעתי המפוצל של התפלגות הדעות והמפלגות בישראל. לפיכך, אולי השיטה היחסית היא המתאימה בשלב זה לפיצול הרעיוני בקרבנו. יום בחירות מוצלח לכולנו.