הטרובדורים החדשים ועם ישראל

במסגרת החיים הטובים בעידן "עגל הזהב" במקדש הוול סטריט, לא כולם באו מעולם ההון והעסקים. היו כאלה, כמו בתקופה של הבהלה לזהב, שחגגו את ה"אלדוראדו" בשולי המכרות והתעשרו. מן הפרסומים האחרונים מסתבר שעם אלה נמנו עורכי הדין, רואי חשבון, יח"צנים ומשווקים לסוגיהם - כמובן. אבל גם היו גורמים באזור הדמדומים, כמו שירותי מין ברמה כזאת או אחרת, ששולמו מראש כחלק מן העמלה, נערות טלפון בהזמנה, מועדוני פורנו, וכיוצא באלה אלמנטים שצפו ועלו יחד עם זוהמה אחרת מן ה"אגם המוזהב" שהתגלתה מתחת לעושר המושחת והמשחית.

גם אצלנו בארץ הקטנה, כפי שהתברר, הטייקונים והאוליגרכים לסוגיהם, דווקא טמנו ידיהם בצלחת הבדולח, ודאגו שהאושר כמו הצדק לא יהיה רק קיים אלא ייראה seeing is believing. מה יכול להיות מרהיב יותר אם אחרי ארוחת גורמה בניצוח שפים מפורסמים, שאליה הובאו האורחים במטוסים, ינעימו אמנים ידועי-שם את האירוע בהופעותיהם. הם הטרובדורים החדשים היו חלק בלתי נפרד מן הסגידה ללא מצרים לעושר - חלק מן השיטה הרקובה.

משוררי החצר, הם מסורת עתיקת יומין, אך אלה התפרסמו דווקא בימי הביניים כאשר כל אציל שכיבד את עצמו ואת יוקרתו וביקש להפגינם בעיני חצרו ואריסיו, ערך משתאות שבהם אלה מילאו תפקיד חשוב בשעשוע המוזמנים. היו גם המיניסטרֶלים - זמרים נודדים - אך אלה היו בדרגה עממית יותר. כל אציל שרצה להיות נחשב בעיני עמיתיו ובעיני העם, ראה לנכון להציג לא רק את עושרו אלא גם את העטיפה הקטיפתית שלו. האדרת הזאת על שולי המשי והארגמן שלה היו אמנים, משוררי חצר, ליצני חצר ועוד.

במאמר, בעצם מסה, תחקירי מקיף, (ד'מרקר העולם 2009) מתארת רוני לינדר-גנץ את "סוף עידן היוהרה". ככה הכותרת של המסה. כותרת המשנה: "נישאים על גלי הגאות הפיננסית, הבונוסים השמנים והמשכורות המנופחות, הפכו אנשי העסקים הישראלים לרהבתנים ויהירים מתמיד. הם באמת האמינו שכל מה שיגעו ייהפך לזהב, ובדיוק אז הגיעה הנפילה הגדולה. האם המשבר ישנה דרכיהם".

בכך בעצם אני מנסה לתת מושג על תוכנו של מאמר מאלף זה, ולהגיש מתאבן לאלה שמעוניינים לקרוא אותו, ומומלץ בכל לב לעשות זאת.

אני לגומחה שלי דווקא בחרתי התייחסות אחרת, התייחסות שמובלעת במעמקי הרשימה, ומהווה דוגמה ל"ימי פומפי העליזים".

"זה לא נגמר במצגות ובמשרדים. הכסף נהפך למדד הבלעדי של ההצלחה, והמנהלים הקפידו להראות אותו בדרכים מגוונות - כמו במסיבות שנהפכן למנוף עסקי ואישי..." אחד מהם (אני לא מזכיר שמו, שכן לצורך שלי, השם לא רלוונטי) השיק את האירוע במסיבה בסגנון שנות ה-60 באחוזה שלו, נבנה אמפיתיאטרון עם מאות מקומות ובמת הופעות שאירחה את שלום חנוך, יהודית רביץ וגידי גוב. יו"ר חברה אחרת הפיק אירוע עם מאות משתתפים מבכירי המשק עם תפריט גורמה ודני סנדרסון. אחר כך באה רשימה ארוכה של טייקונים, מנהלים בכירים, עורכי דין ואנשי עסקים שהפכו ל"מגה סלבס" כוכבי תקשורת שהסיקור שלהם פרץ מגבולות מדורי הכלכלה אל מדורי רכילות, עמודי השער של עיתוני סוף השבוע ותוכניות מגזין בטלוויזיה.

המיליארדרים שעשו הונם בעיקר מן הציבור או מנהלי בנקים ששילשלו לכיסם סכומים אדירים ועכשיו מנסים הממסדים המלווים להכניס את היד קצת לכיס שלהם, אלה בדרך כלל לא הופיעו כמתחסדים. הם לא עשו כסף למען הציבור. הם עשו אותו למען עצמם בהנחה, אכסיומטית כמעט, שמה שטוב להם - טוב לציבור, טוב למדינה. הם לא התיימרו להבין את נשמת המקופחים. אלה האליטות שמזכירה רוני לינדר במאמרה.

אני מדבר על אליטות אשר בדרך כלל חבריהם מופיעים, לצד האיצטלא האמנותית הצרופה, באיצטלא חברתית. תמצאו אותם על במות הזדהות ומחאה. כאשר מדובר במסע נגד קיפוח, נגד עוול, נגד שררה ושרירות לב, הם שם - כמובן ברוב המקרים בעבור תמורה, אולי בהנחה. אבל הם לא מזוהים כמייצגים את ההון, אלא את הנשמה. למען השלום, למען הצדק, למען גלעד שליט, לזכר רבין, לתפארת המדינה ועוד אירועים כיאה וכנאה לבוהמה עכשווית. והנה מסתבר לנו שלא זו בלבד שהם שימשו קישוט לבזבוזים אקסטרווגנטיים זועקים, והדעת נותנת שהם לא עשו זאת כמחווה אלא בעבור כסף - הרבה כסף. אני משער שאילו את הכסף שקיבלו מאותן חינגות היו תורמים למטרות צדקה או לאנשים שונים במצוקה - שעליהם הם שרים ופורטים את מיתריהם, מן הסתם היינו קוראים על כך, שומעים על כך ובעיקר צופים ב"חדשות הטובות". היח"צנים היו דואגים לכך שהתרומה יחד עם המופע ימצאו מקומם במדורי הרכילות, שהשתלטו על התקשורת כולה.

יותר מזה. האוליגרכים לפחות, מדי פעם בפעם פותחים את הלב ואת הכיס בעקבותיו, ומעלים תרומה כספית למטרה טובה. היכן שמענו על תרומות מצד עשירי אותה בוהמה מזוייפת, טאלנטים מסוגים שונים, סלֶבים, אמנים, סגניהם, שלישיהם, זמרים מפרסמים שרשתות ג', 88, גלגל"צ ועוד עושים פרסומת חינם לאלבומיהם, מלחינים פופולריים, מפיקים, ואפילו סופרים עשירים, ויש כאלה, ומשרתיהם ביחסי ציבור. וזה כולל גם למטרות ספציפיות כמו לדוגמה למען שרידי שואה. אני פניתי פעם לאישיות אמנותית (לא אציין התחום ולא את המין) בניסיון שאישיות זאת, שהיא צאצא לשרידי שואה, תופיע באירוע חשוב של ניצולי שואה. לא הצלחתי לעבור את מחסום מזכירת המפיק. לזכותם ייאמר שהם לא מרבים לפרסם שהם צאצאים לניצולי שואה. הם משאירים זאת למפיקים ולמשווקים שימכרו את המידע בשולי הקידום ל"גלריה" או לבמות שיווק ופרסום אחרות.

באתר הזמרים www.zamarim.co.il מופיעה מעין מנטרה להצלחה. אם אתה רוצה להיות מצליח, עשיר, מפורסם - עליך להתמיד בנקודת הזנָקה... בחר בנכס החזק ביותר והבא אותו לגובה מדהים. ומה יכול להיות גבוה יותר מאשר פסגת העושר. המשורר והזמר האמריקני הידוע בוב דילן, מן הסתם לא יסכים עם מרשם זה. הוא אמן שנודד בהגיגיו. התנצר, חזר בתשובה, מחפש את עצמו ואת העולם. דילן (במקור: רוברט אלן צימרמן) מגדולי זמרי הפופ בארה"ב, שרחוק מן האושר ולעתים גם מן העושר, נתן ביטוי לרוח בשירו המפורסם blowing in the wind שיר שאומץ כהמנון של התנועה לזכויות האזרח באמריקה. (מי שמעוניין ביותר עליו, ועל דומיו כמו זמרת שירי העם הנפלאה גו'ן באאז ימצא רשימה יפה ב-e-mago בוב דילן - כרוניקות חלק א') האם יש לנו דילֶנים ובאאזים כאלה בקרב זמרי העל.


בוב דילן נותן ביטוי לרחשי הלב שלו לא רק בליריקה אלא גם בפרוזה. וככה הוא התבטא לא מכבר: Ninety eight % of us American people are hard working people. It's the other 2% that give us a bad reputation .Then again we did elect them. ובתרגום: "98% מקרבנו, האמריקנים, הם אנשים שעובדים קשה. אלה שני האחוזים הנותרים שעושים לנו שם רע. עם זאת, הרי אנו אלה שבחרנו בהם". אילו דילן חי בישראל היה מן הסתם משנה את האחוזים בעקבות הבחירות האחרונות. מוריד 10% מצד אחד ומוסיף אותם למטה. אבל הוא חי שם, באמריקה. אילו חי כאן, יש להניח שבעקבות הבחירות היה מלחין מעין שיר שהבית שלו הוא:

העם בָחָר מה שבחר -
את האתמול במקום את המָחָר
לאָחור העדר דוהר
בפלצור של הבוקֵר.