הנשק שבידי חמאס

כללי

מאז 2001 היה הנשק הרקטי הנשק החשוב ביותר שבידי הארגונים הפלשתינים בעזה, ובראשם חמאס. לנשק זה יתרונות מובהקים עבור ארגונים אלה: זהו נשק פשוט לתפעול, המאפשר גרימת נזק לצד השני מטווח גדול, במינימום סיכון למפעילים. הרקטות משוגרות ממסילות פשוטות ביותר (או במקרה של הרקטות התקניות, כגון גראד, מצינורות שיגור), ואפשר לשגר אותן, לאחר התקנה וכינון, מרחוק - ובכך להקטין עוד יותר את הסיכון למפעילים. מלבד זה, התברר שקל יחסית לייצר רקטות פרימיטיביות ולא מדויקות באמצעים ביתיים וללא צורך במתקני תעשיה מתוחכמים.

שמונה שנות ניסיון בייצור רקטות "מתוצרת בית" הוכיחו כי לנשק מייצור עצמי מגבלות קשות, ועל כן בד-בבד עם מאמצים לשכלל את הרקטות מתוצרת עצמית, השתדלו הפלשתינים לרכוש רקטות תקניות, מייצור במפעלים מסודרים; ואכן, בעימות הנוכחי נעשה שימוש רב ברקטות תקניות. מלבד זה, ולהבדיל מחיזבאללה ב-2006, השתמשו אנשי חמאס גם במרגמות, רובן ככולן ככל הנראה תקניות.

על-פי מקורות ביטחוניים נורו בסך הכול במבצע "עופרת יצוקה" (שנערך בין 27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009) 640 רקטות גראד וקסאם, (202 גראד ו- 438 קסאם) וכן 224 פצצות מרגמה. זהו ממוצע של 29 רקטות ליום (לשם השוואה - חיזבאללה הצליח לשמור על ממוצע של 120 רקטות ליום במלחמת לבנון השניה).

הרקטות הלא תקניות

הארגונים הפלשתינים השונים בעזה מייצרים את הרקטות בסדנאות רבות, כמה מהן בבתים פרטיים. רקטות אלו הופיעו במספר רב של דגמים ובכמה שמות. לכל אחד מן הארגונים שפעלו בעזה היו דגמים משלו וכינויים משלו לרקטות שבידיו (את הטבלה ניתן לראות בגרסת המקור של המאמר), אך על אף ההבדלים, העיצוב הבסיסי זהה בכל סוגי הרקטות:
א. צינור מתכת המשמש בית מנוע - בדרך כלל היה קוטרו 90 או 115 מ"מ. צינור זה מולא בחומר ההודף - בדרך כלל הודף פרימיטיבי שהורכב מדשן לחקלאות (אשלגן חנקתי) וסוכר.
ב. בחלקו האחורי של בית המנוע ארבעה כנפוני ייצוב.
ג. חלקה הקדמי של הרקטה כלל את הראש הקרבי - שגם הוא היה קטע צינור בקוטר זהה, שמולא חומר נפץ מרסק (להלן חנ"מ. כל חנ"מ שהצליחו היצרנים לשים עליו יד - לעתים השתמשו בחנ"מ פלסטי שהוצא מנפלים של חימוש ישראלי).
ד. בראש הרקטה חרטום חרוטי, ובראשו מרעום.
ה. לעתים נוסף בראש הרקטה מקל מתכת - שנועד להפעיל את המרעום כשראש הרקטה נמצא בגובה מסוים מעל הקרקע - כדי ליצור פיזור רסס טוב יותר.

מאז הופעלו הדגמים הראשונים של רקטת קסאם של חמאס ב-2001 התאמצו הארגונים הפלשתינים לשפר את הרקטות שבידיהם, הן מבחינת הדיוק, הן מבחינת הטווח. רקטות קסאם הראשונות הגיעו לטווחים של כארבעה ק"מ, ואילו מאז 2007 הן מגיעות לטווחים של כעשרה עד 12 ק"מ.

לרקטות מייצור עצמי היו בעיות נוספות, שעל כמה מהן לא הצליחו הפלשתינים להתגבר: הן אינן מדויקות כלל; קיימת שונות גדולה בין רקטות יחידות מאותו קו ייצור; מעופן אינו סדיר; אחוז הנפלים גדול; הן אינן בטוחות בייצור (והדבר גרם כמה תאונות עבודה); הן אינן בטוחות לתפעול (והיו מקרים של נפילת רקטות ששוגרו לאחר מעוף קצר בשטח הרצועה); חיי המדף שלהן קצרים למדי (כמה שבועות לכל היותר).¹

רקטות תקניות

רקטות תקניות נעדרות חסרונות כאלו. הן מדויקות הרבה יותר מן הרקטות מייצור עצמי, הן נועדו לחיי מדף ארוכים, הן בטוחות לשימוש, הן מצוידות בחומרי הדף מודרניים (שיציקתם דורשת מיומנות טכנית אשר אינה נמצאת בידי הפלשתינים) ובראשי נפץ מודרניים מסוגים שונים.

בשנים שחלפו מאז ההינתקות מעזה פעלו הפלשתינים להשיג סוגי נשק שונים ממקורות חוץ, דרך מערכת המנהרות שנחפרו מתחת לציר פילדלפי בין רצועת עזה ובין החלק המצרי של רפיח. על-פי החשד, עוד לפני העימות האחרון הייתה אירן הספקית העיקרית של חימוש ונשק עבור חמאס, ובכלל זה נשק רקטי. נשק זה הוברח לסיני - דרך הים מלבנון, דרך הים מסודאן או דרך שטח מצרים גופא, ומשם הועבר דרך המנהרות לרצועה. ואכן, במהלך העימות ירו הפלשתינים במהלך "עופרת יצוקה" רקטות תקניות, ממשפחת רקטות גראד, וכמה מהן הגיע לטווחים הקרובים ל-40 ק"מ.

רקטה זו היא הרקטה הנפוצה ביותר בשוק הנשק העולמי. זו היא רקטה בקוטר 122 מ"מ - שמקורה במערכת גראד הסובייטית. עבור מערכת זו פותחו מספר רב של סוגי משגרים ומספר רב של סוגי רקטות. טכנולוגיית גראד הופצה בכל המדינות שרכשו נשק סובייטי, ודגמים שונים שלה מיוצרים היום ברוסיה וכן במדינות אחרות, ובהן רומניה, אירן וסין, וכל אחד מן היצרנים מוסיף שינויים משלו. רקטת גראד סטנדרטית, הנפוצה ביותר, מסוגלת להגיע לטווחים של עד כ-20 ק"מ, אולם דגמים משופרים שלה, הן פיתוחים רוסיים והן פיתוחים במדינות אחרות, מסוגלים להגיע לטווחים של עד 40 ק"מ.

מקורן של הרקטות שהופעלו במהלך העימות אינו ברור. במקרה אחד התברר כי רקטה שנורתה לטווח של כ-40 ק"מ נשאה סימונים שהעידו כי יוצרה בסין. לעומת זאת, להבדיל מהערכות קודמות, לא נמצאו סימנים המעידים על נשק מייצור אירני. בכך אין עדיין כדי לקבוע בוודאות את מקור הרקטות שהגיעו לידי חמאס. ייתכן שאכן הגיע נשק אירני, אלא שמקור ייצורו הוסווה במתכוון או שהאירנים הקפידו להעביר לחמאס נשק שאינו מתוצרתם. ייתכן אף שהיו להם רקטות ממקורות שונים.

בפרט, לא נעשה שימוש, ולא התגלה שום סימן על הימצאות רקטות מדגמי פג'ר 3 ופג'ר 5 מתוצרת אירן בידי חמאס (חיזבאללה הפעיל את הדגמים האלו במלחמת לבנון השנייה).

מרגמות

במהלך המלחמה השתמשו גם במרגמות, שגם הן נשק ארטילרי קל ופשוט לתפעול. ידוע כי ברשות חמאס היו מרגמות בקוטר 120 מ"מ, שצוידו בפצצות תקניות, אשר יוצרו כנראה באירן )חיקוי של דגם ישראלי משנות ה- 70). כמה מן הפצצות צוידו במנוע עזר רקטי, וזה הגדיל את טווחן לעשרה ק"מ.

בסרטונים שהועלו לרשת אנשי חמאס נראים מתפעלים גם מרגמות קטנות יותר, כנראה בקטרים של 81 או 82 מ"מ. טווחן של מרגמות אלו אינו עולה בדרך כלל על חמישה ק"מ, ועל כן יכולתן לפגוע בישובים ישראלים מוגבלת.

נשק נ"ט

בעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה, שחיזבאללה הרבה להשתמש בה בטילי נ"ט, ובעיקר טילי קונקורס וקורנט מתוצרת רוסיה, היה חשש כבד שמא ישתמש גם חמאס שימוש נרחב בטילים אלה נגד צה"ל. ידיעות לפני פרוץ העימות העלו אפשרות שטילי קונקורס וכן טילי סאגר ישנים יותר הוברחו לרצועת עזה. בפועל ככל הידוע לא נורו כל המלחמה טילי נ"ט תקניים.

לעומת זאת, השתמשו הפלשתינים בטילי נ"ט מתוצרת עצמית. על אף הכינויים המרשימים, אין ביכולת הארגונים הפלשתינים לייצר טיל נ"ט מונחה. ה"טילים" שבידם הם חיקויים לרקטות נ"ט לא מונחות דוגמת ה- RPG-7 הישן, שהוא נשק חי"ר תקני ברוב הצבאות המשתמשים בציוד מתוצרת סובייטית.

נשק נ"מ

בעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה היה בישראל חשש כבד שמא יתאמצו הפלשתינים להפיל כלי טיס ישראלי. הפלה כזו הייתה יכולה להיות בעיניהם הצלחה והישג ממשי ותעמולתי ניכר. בפרט היו חששות שמא במאמצי ההתחמשות של חמאס והברחות הנשק יוברחו לרצועה טילי נ"מ נישאים, דוגמת סטרלה או איגלא הרוסיים או סטינגר האמריקני. בפועל לא אותר כל ניסיון להשתמש בטילים כאלה.