ממשלת אחדות איננה צו השעה

"ממשלת אחדות היא צו השעה" - כך מצוטט מר נתניהו או מי מבין אנשיו לאחר שתם סבב ההתייעצויות שערך נשיא המדינה לקראת הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על המומלץ על-ידי רוב חברי הכנסת. האם באמת זהו צו השעה או שמא יש כאן ניסיון להלך אימים על הציבור. הגיעה השעה שגם בישראל תהיה לא רק ממשלה אלא תהיה אופוזיציה לוחמת שתהווה אלטרנטיבה. כך יאה למשטר דמוקרטי תקין.

יש המתרפקים במין סוג של נוסטלגיה על ימי שתי ממשלות האחדות שהיו בישראל. גם בנושא זה הזיכרון קצר. נכון שממשלת האחדות הראשונה הביאה את בשורת התוכנית הכלכלית המוכרת כתוכנית פרס-מודעי. נכון שזו הממשלה שגם הורתה לצה"ל לסגת מכל לבנון אל אותה רצועת ביטחון בה שלטה ישראל עד שנת 2000. אך כמה מבין אלה המבקשים ממשלת אחדות היום זוכרים שהנסיגה התאפשרה לאחר שהשר דוד לוי מן הליכוד "חצה" את הקווים וחבר לאלה בממשלה שתמכו בנסיגה? הרי כל חברי הממשלה האחרים מטעם הליכוד התנגדו נחרצות להיכנסות אל תוך רצועת הביטחון.

בכל שאר הנושאים, ממשלות האחדות היו ממשלות גרועות ביותר משום שהיו משותקות כאשר כל אחד מן המרכיבים פזל ליום הבחירות הבא. מי שיודע הכי טוב מה באמת היו שוות ממשלות האחדות הוא הנשיא שמעון פרס. מי שרוצה מהדורה מחודשת של ממשלה מסוג זה, שירווח לו. העם בחר כפי שבחר ואת רצונו יש לכבד. בוחרים לא הלכו לקלפי בכדי להקים ממשלת אחדות. בשום פתק הצבעה לא היה כתוב "ממשלת אחדות".

הסכמה עם תוכניתו של ליברמן

אין כל מכנה משותף מהותי בין הליכוד וימינה ממנו לבין קדימה ושמאלה ממנה. נתניהו מבקש, יחד עם המפלגות שמימין לקדם סדר יום ביטחוני-כלכלי-אזרחי שונה מזה שקדימה והעבודה רוצות. אלה אינם מאמינים שניתן להגיע להסדר עם הפלשתינים אלא ל"שלום כלכלי" ואילו אלה מאמינים שניתן להגיע להסדר שלום מלא עם הרשות הפלשתינית. איך בממשלת אחדות מקדמים שני הצדדים את רעיונותיהם כאשר תהום פעורה ביניהם? מפלגות שמימין לנתניהו ירצו לקדם את הנושאים ההתיישבותיים ביהודה, שומרון ואולי עזה, ואילו אלה אינם מוכנים לשמוע אלא על "מפת הדרכים". אז איך מסתדרים יחד? ליברמן הציע בהיותו שר לעניינים אסטרטגיים להפציץ את סכר אסואן במצרים ואילו אלה מן הצד השני דווקא רוצים בהמשך היחסים הטובים עם מצרים. מה עושים?

סביר להניח שבין ליברמן לבין המפלגות הימין קיימת תמימות דעים לגבי ערביי ישראל. לא מן הנמנע שגם בליכוד יש הרואים עין בעין את תוכנית ליברמן לקביעת האזרחות של ערביי ישראל. קדימה והעבודה, על-פי המצהר לפחות, אינן תומכות כלל בתוכנית ליברמן. נניח שבאחת מן הישיבות תעלה הצעתו של מר ליברמן ליישום תוכנית הנאמנות ויתברר שיש לה רוב בקרב שרי הליכוד ואלה מן הימין. מה תעשנה אז קדימה והעבודה? יתפטרו או יישארו בממשלה וישאו באחריות? לא ברור.

בתחום הכלכלי יידרשו הכרעות קשות. בליכוד שולטת תפיסה כלכלית שונה מזו של קדימה והעבודה. איך יגשרו על הפערים האידיאולוגיים בתחום הכלכלה שהם כה ברורים? האם התפיסה הניאו-ליברלית של מר נתניהו מתיישבת עם התפיסה הכלכלית של פרופ' ברוורמן או הח"כית שלי יחימוביץ'? ומה יקרה אם תובא להצבעה בכנסת תוכנית כלכלית שמנוגדת לקדימה והעבודה? יצביעו בעדה בגלל המשמעת הקואליציונית או שמא נגדה. ומה יקרה אם יצביעו נגדה?

תפקיד האזרח הסתיים; תפקיד הממשלה החל

כל השאלות שלעיל הן שאלות רטוריות בלבד. הן נשאלו למען יובהר מה הם הקשיים העצומים בפני ממשלת אחדות. כסיסמה, אין ספק שממשלת אחדות נראית כפטריוטית ביותר בימים טרופים אלה של משברים ביטחוניים וכלכליים העומדים בפתח. האם הפתרון למשברים אלה היא ממשלת אחדות? לא.

נכון שהאגומניה של ראשי המפלגות הגיעה לפאזה הקריטית ביותר אך ב"טיפול" ראוי ניתן להקטין את נזקיה, אם לא עבור הפוליטיקאים עצמם, לפחות לטובת האזרחים החיים במדינה. האזרחים אמרו את שלהם, ועתה הגיעה העת לפירעון החוב שעליו התחייבו הפוליטיקאים. מי שמרוצה מתוצאות הבחירות אין בו לבטח חרטה על התוצאות. מי שאיננו מרוצה או שלא הצביע, ראוי שיבין שלאחר שהאזרחים משלשלים את פתק ההצבעה בקלפי, תפקידם בדמוקרטיה מסתיים.